 | | | |
לאחר הכרזת האו"ם על הכרה בעצמאות הישראלית בארץ ישראל (כ"ט בנובמבר 1947), פלשו הצבאות הערביים אל הארץ. המפקדה הראשית של חטיבת הדרום, חטיבת "גבעתי", התמקמה ברחובות, שהיתה היישוב העירוני הגדול ביותר בדרום. המושבה עמדה באמצע הדרך שבה עלה הצבא המצרי לכיוון תל-אביב וכבר הגיע עד אשדוד. ביבנה כבר היו עמדות חלוץ של הצבא הפולש. כל הלילות וכל הימים הרעישו את האוויר התותחים של הצבא המצרי והמרגמות מרמלה, ובאוויר התחוללו קרבות בין אווירונים. המועצה המקומית גייסה גיוס מלא כל גבר ברחובות, מי לצבא ומי לעבודות ביצורים ונתנה לצבא את כל הנשק שלה. סניף מד"א המקומי הפך להיות בסיס רפואי של "ההגנה" והתחנה, על כל ציודה, עמדה מוכנה לכל קריאה לעזרה רפואית. גם גדוד מכבי האש המקומי העמיד עצמו לרשות צה"ל והמשיך את פעולותיו כיחידה צבאית. שני נתיבי שיירות חשובים יצאו מרחובות בתקופת המלחמה: נתיב אחד אל הנגב והנתיב השני אל ירושלים הנצורה. במכון זיו (ויצמן) היה אחד הבסיסים העיקריים של חיל המדע (חמ"ד), שהוקם בארגון "ההגנה" בשנת 1947 והועבר אל צה"ל ב 1948. חלק ניכר של המחקר הצבאי, שהיה דרוש למדינה במלחמת השחרור, התבצע במכון.
שמה של רחובות נקשר עם גדוד 52 של גבעתי, שהיה מורכב ברובו מבחורי רחובות והשתתף במבצעי לוחמה רבים וחשובים, ביניהם פריצת הדרך לנגב. שבעים ושלושה היה מספרם של בני רחובות שנפלו במלחמת השחרור בכל רחבי הארץ. לזכרם הוקמו בית "יד לבנים" ו"גן המגינים" ועל שמם נקראו הרחובות החדשים, שנבנו לאחר הקמת המדינה. "יחד נלחמו חניכי בית הספר העממי, בית חינוך והת"ת, ויחד נפלו בני איכרים ובני פועלים, אשכנזים ותימנים" (רחבות/משה סמילנסקי). המושבה עצמה נפגעה קשה מהפצצות ממטוסים של הצבא המצרי ומספר מתושביה נהרגו.
|
