בחודשים שבין ה-29/11/47 ועד הכרזת המדינה שרר תוהו ובוהו בדרכים ובשדות, כאשר התחילה בריחת הערבים מהכפרים הסמוכים ועזיבת האנגלים. בפברואר 1948 נפגעה מכונית של "דרום יהודה" במוקש ליד ראשון-לציון ושניים מנוסעיה נהרגו. באותו חודש נורו ונהרגו בדרך מגדרה משה רכטמן, ועימו זוג שנסעו לטיול. במרץ עלתה מכונית משוריינת על מוקש בדרך תל נוף ונהרגו כל נוסעיה, בהם שלושה רחובותים.
ב 20/5/48 הותקפה המושבה בפעם הראשונה ע"י מטוסי האויב. מפקד "ההגנה" במקום, אליעזר זיו-אב, ושניים נוספים נפצעו קשה. ב-26/5 הופצצה המושבה בפעם השנייה ונפגעו מספר בתים. ב 30/5 הופצצה המושבה שוב. נזרקו 12 פצצות, כולן נפלו ברחוב הרצל. נהרגו שני האחים נחום ורפאל ליפקין, וששה תושבים נוספים. באותו ערב הופצצה המושבה שוב. הפעם נפגע בנין המועצה ונהרס כולו. חברי המועצה, שהיו בישיבה ויצאו מהבניין דקות ספורות לפני ההתקפה, ניצלו. על עץ האקליפטוס שעמד מול בית המועצה, ועדיין ניצב ברחוב יעקב, נראים היטב, גם היום, סימני רסיסים מההפצצות.
מטוסי האויב הפציצו את רחובות עוד מספר פעמים, וגרמו למותה של תושבת גבתון. מרכז המושבה נפגע קשה מההתקפות.
|
