| <a target='_parent' href='../show_item.asp?levelId=mainLevel' >ראשי</a> -> -> <a>הכובע הגורלי</a> |
| הכובע הגורלי |
"החליטו החכמים לכתוב מספרי החלקות על פתקים, שיושמו בכובע ויעלה איש איש את גורלו מתוך הכובע. אבל כובע מנין? כובע מצאו על ראשו של בן עמי. נטלו כובעו, שמו בתוכו את הפתקים וכל איש הוציא פתק עם מספר החלקה. אני זיכיתי במצווה את ילדי בן השנתיים (יגאל וינר). הילד הכניס את ידו והוציא צרור פתקים. בקושי הוסבר לו, שעליו להוציא פתק אחד. אחרי שהוציא את הפתק עם מספר המגרש שלנו, שאורכו היה כמאה מטרים, ופונה לרחוב הראשי, העיר לי אחי בעצב: " נצטרך לשאת לבדנו בהוצאות הגידור של כל הצד הפונה לרחוב". הוא צודק - חשבתי - כי מי ישתתף עמנו בהוצאות הגידור לצד הרחוב?" (מדובר על המגרש שבפינת הרצל-סמילנסקי) אז - והיום "גבעות מכוסות חילפה, חול לוהט, שאון הגלים, אהלים אחדים נטויים במרוכז, כאגד של פטריות, צריף עץ בודד בשממה, עגלות ופרדות, שקי מספוא ותבן. ובתוך הנוף הזה מתרועעים אילך ואילך אנשים רחבי גרם, שזופי פנים ועזי רוח. יודעים הם יפה אשר עליהם לעשות משחר ועד צאת הכוכבים". האומנם עשרים וחמש שנים חלפו מאז?... הנה - רחובות מוארים בחשמל וניאון, בניני מידות מפוארים, המולת חיים ותנועה בלתי פוסקת ביום ובלילה, המונים זורמים בחוצות, בתי קולנוע, גנים וטיילות, בתי ספר, מפעלי תעשיה - עיר, עיר גדולה לאלהים! ולאור הזכרונות נפגשים מייסדים וראשונים. ראשי שיבה, פנים חרושים קמטים. התזכור? התזכור? ואלה שנפלו בדרך ולא זכו ליום המאושר הזה. פלוני ואלמוני, פלוני ואלמוני. שורה ארוכה. דוק של עצב מלחלח את העיניים. כך תיאר אברהם וינר את נתניה בראשיתה. | |||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||
