| <a target='_parent' href='../show_item.asp?levelId=mainLevel' >ראשי</a> -> -> <a>אל אום ח'אלד - ראשיתה של נתניה</a> |
| אל אום ח'אלד - ראשיתה של נתניה |
כבר בתקופות קדומות ידעו אנשים לנצל את המבנה המיוחד של השרון. הם הקימו את ישוביהם על גבעות הכורכר, עיבדו את האדמות הפוריות שבין הגבעות, וחצבו מערות קבורה מפוארות, בסלעי הכורכר. פנינו מועדות אל האתר הקדום אשר בתקופה הערבית כונה אום ח'אלד ונמצא בכניסה הצפונית לעיר נתניה. את סיורנו בגבעת אום-ח'אלד נתחיל ליד המקלט הציבורי שברחוב עולי הגרדום. המטייל באתר יכול להבחין בשברי חרסים ומכיתות זכוכית כחלחלה הפזורות על פני הגבעה. בעת חפירת המקלט הציבורי התגלתה מערת קבורה חצובה בסלע הכורכר ובה שמונה כוכים. במערה נמצאו חלקי פרזול לארונות עץ, ובהם ידיות בדמות פני אריה, מסמרים, חלקי ברונזה, נרות חרס ובקבוקים המתוארכים לסוף המאה הראשונה לפנה"ס ועד למחצית המאה הראשון לסה"נ (סוף תקופת בית-שני). ליד המערה היה בור מים חצוב ומטויח, דמוי פעמון. על קרקעיתו נמצאו שברי חרסים רבים, המתאימים לתקופת מערת הקבורה, ועליהם שכבת עפר ופסולת, המעידים על חורבן היישוב. בתקופה מאוחרת יותר התמלא הבור בשברי חרסים מהמאות הרביעית עד השישית לסה"נ. ליד הבור נמצאו גושי טין ומכסה גדול של כבשן יוצר מן המאה השביעית לסה"נ. ייתכן כי במקום זה היה בית מלאכה לקדרות. על-פי הממצאים ניתן להבין כי תחילתו של היישוב במאה הראשונה לפנה"ס, וייתכן כי הוקם בעקבות סיפוח השרון לממלכה החשמונאית בידי אלכסנדר ינאי. ייסודה של קיסריה בימיו של הורדוס ועליית חשיבות השרון עקב כך, גרם אולי לפריחתו של היישוב. המקום נהרס כנראה בעת המרד הגדול ברומאים בשנים 70-66 לסה"נ. זאת יכולים אנו לשער על-פי הפסקת השימוש במערת הקבורה ובבור המים, ומכאן שתושבי המקום היו יהודים! לאחר החורבן הגיעו למקום תושבים חדשים, כנראה שומרונים. נמצאו כאן נרות חרס האופייניים להם. יישובם עלה ופרח במאות הרביעית-החמישית לסה"נ. התיישבות השומרונים בשרון היתה נרחבת, נמצאו אתרים נוספים בהם ישבו - בתל חפר, ליד קיבוץ העוגן ועוד. עקב מרידות השומרונים בשנת 524 לסה"נ, חרב המקום. היישוב הוסיף להתקיים גם במהלך התקופה הביזנטית (מאות שישית-שביעית לסה"נ). ובתקופה הערבית, אך המידע על תקופות אלה מועט. בימים אלה מתקיימת במקום חפירה ארכיאולוגית מטעם אגף העתיקות. מכאן נמשיך ונעלה בשביל העובר מערבית למקלט, ונגיע אל מבנה גדול ובולט. מן הממצאים שהועלו בעת החפירה מתברר כי למבנה זה עבר מעניין, אם כי המקום לא נזכר במקורות היסטוריים במשך מאות בשנים. כאן היה מבנה מרובע גדול, בעל קירות אבן עבים המלוכדים באבנים קטנות ובוץ, שאליהם נצמדו בצד הפנימי אולמות מחודדי קמרונות. באחד המקורות הצלבניים מוזכרת אחוזה כפרית של אציל בשם רוג'ר הלומברדי, ייתכן שזוהי אכן אחוזתו. בעת כיבוש השרון בידי הממלוכים חרבה האחוזה (1277-1260). המקום יושב בשנית רק בתקופת העות'מאנית. סוקרי הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל, שבאו למקום בשנת 1872, תיארו חורבות של אחוזה מבוצרת, בתים מספר ובאר שמימיה נשאבו באמצעות גלגל מים. במאה ה-19 עוברים נוסעים בודדים, המספרים על חניה במקום. ביניהם הצייר האנגלי וילסון, אשר ביקר בארץ בשנת 1880 ואשר השאיר לנו רישום של עץ השקמה במקום והמבנה הגדול שמצפון לו. גם משה ויהודית מונטיפיורי חונים באום-ח'אלד בדרכם צפונה, וכך רשמה הגברת יהודית ביומנה משנת 1839: "יום א' 23 ביוני, השכמנו היום לפני השעה השישית (ביפו). יקירי מונטיפיורי החליף כוח וטוב לו עתה מאתמול וירכב כאחד מאיתנו... עברנו את נהר אל פעלעק בשעה הרביעית, והנהר היה בעת ההיא כמעט חרב ויבש וגם האדמה שבסביבות הנהר היתה כמדבר שממה, זולת מקומות אחרים אשר נוטעו בנטעי הטאבאקי אשר העלו ניצה בעת ההיא במלואם ויפעתם". "ובשעה השישית הגענו אל הכיכר הטוב והנחמד אשר ישתרע עד הכרמל. השדות אשר בסוף הכיכר הזה והכפר אום ח'אלד וצאן ובקר אשר רעו שם ובארות מלאות מים מתוקים אשר הופיעו לעינינו בעת שאור הירח אשר יקר יצא מבין העננים והוציא את קווי אורו בסביבותינו, כל אלה נראה בעינינו כמחזה יקר אשר המשורר והצייר יתבוננו עליהם בעין פקוחה. ושם פרשנו את אוהלינו ללון בלילה." (יומן יהודית) עתה נפנה מזרחה לעבר ישיבת בריסק. משרדי הישיבה ממוקמים במבנה אשר שימש כמסגד. נקיף את הבניין ונתבונן בו. על הקיר המערבי ניתן להבחין בגרם מדרגות אשר הוביל אל הגג. הבניין בנוי מאבן כורכר מקומית. מצד דרם מזדקרת בליטה בנויה, המציינת את צד דרום ומשמשת "מחרב" בתוך המסגד. שער הכניסה למסגד ממוקם בצד צפון. הוא בנוי מאבני גיר מסותתות יפה, ובקצה הקשת יש קישוט מגולף באבן, כעין ורד. מתחת לגמלון הקשת מצויה כתובת בערבית, המספרת כי מקום זה נבנה בידי הפחה התורכי בשנת 1865 (הכתובת מכוסה בשלט פח של ישיבת בריסק). ערביי הכפר אום-ח'אלד נטשו את כפרם בשנת 1948. על-פי עדויות הפצירו בהם תושבי נתניה שלא לעזוב, כי היחסים בין תושבי הכפר לתושבי נתניה היו טובים. אולם תושבי הכפר הושפעו ממנהיגים מטול-כרם ועזבו. עם קום המדינה יושבו בבתי הכפר עולים חדשים. במשך השנים פונו רוב העולים לשכונת סלע הקרובה. בתי הכפר, שהיו עשויים ברובם מלבני כורכר מלוכדות בחמרה, הלכו ונהרסו. כיום נותרו במקום מספר מועט ביותר של בנייני כורכר מהסוג הזה. נעבור בין בית-המדרש למשרדי הישיבה; משמאלנו עץ אקליפטוס גדול, נפנה שמאלה ונעבור ליד עוד שני עצי תות נוספים. ברחוב גליקסון נעלה מערבה. מצד שמאל עומד על תלו בית אבן השומר על סגנון בנייה מזרחי. מן העבר השני של הכביש, בצמוד לגדור של בית פרטי, ניתן להבחין בשרידיה של אמת-מים, בנויה בניית בטחון גסה, אשר הובילה בעבר מים לפרדסיו של השייח' מאום-חאלד. דיירי הבית משתמשים בה כיום כאדנית לפרחים. מול בית-הכנסת קדושי אח"י דקר נפנה לרחוב ניסנבוים בדרכנו לבית יוחנן. מאחורי בניין קופת-חולים, במקום שבו עומד כיום בית קומות, עמד בעבר בית ראשיד - הלא הוא בנו של השייח' צלח אל חמדן, שמכר את אדמות נתניה למייסדיה. השייח' הצעיר בנה לעצמו בית מודרני על פסגת הגבעה, ולא המשיך להתגורר כאביו באוהל המסורתי. ניכנס אל הגן שליד "היכל התרבות, כאן, בצל עצי האקליפטוס הענקים שניטעו לפני עשרות שנים, נספר את סיפור הקמתה של העיר נתניה. בשנת 1921 הקימו אלכסנדר אהרונסון וחבריו מה"גדעונים" את הסתדרות "בני בנימין" - הלא הם צעירי המושבות הראשונות, בני האיכרים. הסתדרות "בני בנימין" הוקמה כמשקל נגד לארגוני הפועלים בארץ. אחת ממטרותיהם היתה הקמת יישובים חדשים. הוקם כפר אהרון (ליד רחובות) ושכונת בני בנימין בהרצליה, בשנת 1924-5, וחברי ההסתדרות החלו לחפש שטחים חדשים להתיישבות. בשנת 1928 יצאה מפתח-תקווה קבוצת חברים בראשות משה איכילוב, גד מכנס, ברוך רם ועובד בן עמי, לתור ולבחור אחת משתי אפשרויות שהוצעו להם. הם ראו כרם מוזנח ליד טירה ואחר-כך המשיכו לאום-ח'אלד. וכך כותב שלמה שפיגל בזכרונותיו: "ליד הכפר מצד צפון, על גבעה גבוהה, טיפסנו והנה מראה מרהיב עין, מישור רחב ידיים לרגלי הגבעה לכיוון מערב, אדמה נפלאה לחקלאות, וממנה מערבה הים הכחול אשר בקסמו נמשכנו מהרגע הראשון." גם מראה פרדסי השייח' של אום-ח'אלד מצד אחד והבאר אשר נחפרה בפרדס הגדוד, שכנעו את החברים כי אכן הגיעו למקום מתאים להתיישבות. השייח' הזקן, צלח אל חמדן, קיבל את המשלחת כיד מצוות הכנסת האורחים החזקה עליו, ולאחר חילופי ברכות ושתיית קפה, החלו נושאים ונותנים על רכישת האדמה. השייח' דרש עבור האדמה מחיר גבוה למדי - 4 לירות לדונם. כאשר ניסו חברי המשלחת לדבר על ליבו להוריד מן המחיר, סיפר להם אגדה המהדהדת עד יום ברחובות נתניה, והרי היא בלשונו הספרותית של עובד בן עמי: "בני היקרים, אספר לכם אגדה העוברת אצלנו מאב לבן. כשבני ישראל ישבו על אדמתם והיו להם מלכים ונשיאים - חטאו לאלוהים; לא קיימו מצוותיו ולא חזרו בתשובה. כעס אלוהים על בניו וגירש אותם מארץ ישראל ומינה את המוסלמים, בני ישמעאל, לשומרי הארץ הקדושה. יותר מאלף שנה שמרנו על הארץ הזאת והיינו כאן כשומרים - כלומר, בתנאים ארעיים. המחיר שאנו דורשים מכם היום אינו מחיר האדמה, אלא דמי שמירה. האם ארבע לירות לדונם זהו מחיר מוגזם בעד אלף שנות שמירה?" מובן שלאחר סיפור כזה השתכנעו הקונים ורכשו את האדמה במחיר שנדרש. הראשון שהגיע לנתניה היה משה (מנדל) שקד - "כורה הבאר". הוא יצא לדרך מפתח-תקווה, במשאית עמוסה ציוד, ונסע דרך הרצליה לאום-חלד. כשהגיעו לנחל פאליק (הפולג) החל לרדת גשם שוטף ולא היה אפשר לחצות את אפיק הנחל. שקד חיכה עד הבוקר, ואז העביר את כל הציוד שלו מהמקום על גבי גמלים של בדווים. וכך הוא מתאר את השטח: "זה היה מישור רחב ידיים של נופי בראשית, אוהלי בדווים, ביצות קדחת, עדרי גמלים וג'ונגלים של צמחיית בר. בשיפולי אחת הגבעות המשקיפות אל הים שכן כפר ערבי זעיר, אום-חלד שמו, שתושביו התקיימו על מקשאות אבטיחים, על עדרי צאן וגידולי שדה עלובים שהניבה אדמתם החולית, גאיות, גבעות שאפילו עץ בודד לא ריענן את נופם." הגישה לנתניה באותם ימים היתה קשה ביותר. הכביש היחיד אליה עבר מיפו דרך ראש העין לטול-כרם, לג'נין ולנצרת. הדרכים היו במצב לא תקין, בקיץ שקעו הנוסעים בחולות טובעניים ובחורף בביצות בוואדיות המוצפים. לאחר גשמים חזקים היתה נתניה למעשה מנותקת: מדרום, עקב עליית הפאליק (נחל פולג) על גדותיו, ומצפון בגלל נחל אלכסנדר. לעתים היה מנותק גם השביל מזרחה. בימים אלה היה מזונם היחיד של הראשונים פיתות וריבה, אותם השיגו באום-חלד. בחורף 1929 (תרפ"ט) הגיעו לנתניה המתיישבים הראשונים - חמש משפחות מכפר תבור, ומשפחה אחת מזכרון יעקב, אשר עשו את דרכן על גבי עגלות רתומות לפרדים במשך כעשרה ימים. המסע לנתניה היה רב תלאות. כבר ליד עפולה נאלצו לחכות יומיים. עקב הגשמים הפכה אדמת העמק הכבדה לעיסת בוץ בלתי עבירה. עוד יומיים עברו עד שהגיעו לטול-כרם, שם חיפשו מורה דרך שיובילם לאום-ח'אלד. לתפקיד זה היו מועמדים רבים אך כולם נראו בלתי מהימנים, והשיירה בת ארבע העגלות המשיכה לטירה. בהגיעם לכפר התאסף מסביבתם קהל גדול, את הלילה העדיפו לעשות בשדה. למחרת מצאו מורה דרך שעשה רושם טוב, שכרו אותו ויצאו לכיוון אום-ח'אלד. בדרך סיפר להם מורה הדרך כי זה עתה השתחרר מן הכלא, לשם נשלח עקב מעשי שוד ורצח. למרות הפחד המשיכו בדרך לא דרך. כאשר הגיעו לוואדי עמוק, נאלצו לבנות סוללת עפר כדי לחצותו. כך המשיכו כל הלילה עד שהצביע מורה הדרך לעבר נקודה באופק ועזב אותם. לאחר שעתיים נוספות של מסע בגשם שוטף הגיעו אל המקום. אום-ח'אלד באותם ימים לא האירה להם פנים. חולות, כמה אוהלי בדווים וגמלים רועים - והנה מופיע מולם בחור יהודי, ובידו קומקום מפויח ובו תה חם. זה היה משה שקד, שעסק בחפירת הבאר. הבהמות נחו בסככה שהעמיד לרשותם השייח' של הכפר. למחרת בבוקר הוחלט להתחיל בחריש הראשון. לפתע הגיע רוכב ובישר להם שה"טרומביל" עם נציגים של "בני בנימין" שקוע בבוץ "בוואדי פאליק. מיד נשלחו צמד פרדות לחלץ את הרכב מן הבוץ, ואז סוף-סוף נחרש התלם הראשון בנתניה. וכך מספר על המאורע אחד המייסדים: "ביום ד' בשבוע, בשמונה - עשר בחודש פברואר 1929 הגיעו ידידינו גד מכנס, עובד בן עמי, ברוך רם ומשה איכילוב. רתמנו למחרשה הגדולה עשר זוגות פרדות ויצאנו למקום המיועד לחריש. במקום בו היה צריך להב המחרשה להינעץ בקרקע, מסרנו את המושכות של הזוג הראשון לידיו של גד מכנס, ואני ישבתי על המחרשה. ב'דיו' חגיגי פתחנו את התלם הראשון בישימון הגדול שבין חדרה להרצליה". (יצחק מלר, 1952, "עת עלינו לנתניה") מערכת היחסים בין ראשוני נתניה לשייח' הכפר היתה טובה מאוד. ראשוני נתניה נסתייעו בו באספקת מי שתיה - עד לחפירת הבאר ומזון. השייח' נטל תחת חסותו את הראשונים ושמר עליהם כמיטב המסורת הערבית של הכנסת אורחים, עד שהתארגנה שמירה עברית במקום. "במאורעות תרפ"ט עזבו ראשוני נתניה את המושבה למשך שבועיים ימים. וזאת מפחד התנפלויות של ערביי טול כרם. משה שקד מספר כי השייח' הזקן ביקש מן המתיישבים להישאר תחת חסותו, אך הוחלט להתפנות לפתח-תקווה, ואותו לילה מת השייח' הזקן - אולי משברון לב? בני השייח' השקו את הפרדס הצעיר של המתיישבים וכאשר חזרו הללו לאחר זמן מה, השתאו לראותו מלבלב. מערכת יחסים זו נמשכה עד מלחמת השחרור, אז שוכנעו ערביי אום-ח'אלד לנטוש את הכפר בלחץ קרוביהם מהמזרח, ומאז נטוש המקום. על גבעת הכפר אום-ח'אלד הוקמו במשך השנים מרכז עירוני חשוב, מרפאת קופת-החולים מחוזית, משטרה, בית-משפט, תחנת מגן דוד אדום, הדואר המרכזי של נתניה ומרכז התרבות אוהל שם. למרגלות הגבעה, בתוך גן קטן, נותר עץ השקמה הענק שתחתיו נחו עוברי אורח מאות בשנים. לידו מונחות שתי אבנים גדולות, שהיו חלק מבית בד. פה ושם ניתן למצוא גם עצי זית בודדים - שריד לחקלאות של הימים ההם. מתוך: אביה טאפט, תשמ"ז, אל אתרים מראשיתה של נתניה, מרכז לימודי שדה פולג, החברה להגנת הטבע. | |||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||
