דף הבית ENGLISH קישורים


לפי מילה
לפי נושא
חפש
מאגרי מידע אתרי ה"הגנה" הנצחה וזיכרון אישים ומפקדים מלחמת העצמאות תפקידים ותחומי הפעולה קיצור תולדות ההגנה


ה"הגנה", או בשמה המלא "ארגון ההגנה העברי בארץ-ישראל", הייתה הגוף הצבאי הגדול והעיקרי של היישוב היהודי בארץ ושל התנועה הציונית עד להקמת המדינה ובשלהי מאי 1948 הפכה לצה"ל. ארגון ה"הגנה" הוקם ב-1920 ובעשר שנותיו הראשונות הוא פעל בחסות הסתדרות העובדים. לאור לקחי מאורעות תרפ"ט-1929 הועמדה ה"הגנה" תחת מרותם המלאה של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית והוועד הלאומי – ובראשה נקבעה מפקדה ארצית (מ"א) פריטטית בת שישה נציגי-ציבור: מחציתם מתנועת הפועלים ומחציתם מהמרכז וימינה ממנו – "החוגים האזרחיים" לפי מינוח הימים ההם. מיום הקמתה נועדה ה"הגנה" להיות כוח צבאי עממי גדול, הכולל כל איש ואשה מגיל 17, הכשירים לשירות. תחילה היא מנתה מאות ואלפים ובשנות הארבעים מדובר היה כבר ברבבות. מבחינת השלטון הבריטי הייתה ה"הגנה" ארגון מחתרת חשאי מובהק, אולם בקרב היישוב היהודי הייתה ידועה לרבים. עממיותה וכפיפותה המוחלטת למוסדות הנבחרים הפכו אותה לצבא "המדינה שבדרך". ה"הגנה" נטלה על עצמה להגן על הנפש והרכוש של היישוב ואנשיו, כאשר האויב הפוטנציאלי היה היישוב הערבי בארץ, שכמה פעמים בשנות העשרים והשלושים יצאו אנשיו לפרוע ולפגוע ביהודים. די לציין, שבין 1920 ל-1939 יותר מ-700 יהודים נרצחו על-ידי ערבים.

מפעילות הגנתית לפעילות התקפית
מימיה הראשונים ועד 1936 התמקדה ה"ההגנה" באבטחה ובהגנה נייחת על היישובים, לפי המתכונת של "הגנה מתוך הגדר", תוך שימת דגש גובר והולך על בניין הכוח ואימונו, התבצרות, ייצור נשק ורכישתו מכל מקור אפשרי. לאחר פרוץ מהומות-הדמים באביב 1936, שנמשכו שלוש שנים ("המרד הערבי"), חל שינוי בתפיסה, ויותר ויותר עברו כוחות ה"הגנה" לפעילות התקפית, "מחוץ לגדר". זאת, תוך מאמץ שלא להיגרר לתגובות ללא אבחנה. בשנים אלה התפתחה בהגנה תורת הלחימה הניידת: תחילה ב"נודדת", ולאחר מכן בפו"ש (פלוגות השדה) וב"פלגות הלילה המיוחדות" בפיקודו של "הידיד" – הקצין הסקוטי אורד צ'רלס וינגייט. פעילות ניידת התקפית זו, על כל צורותיה, ביום ובלילה ומעבר לתחומי היישובים היהודיים, צימצמה את התקפות הכנופיות הערביות, וסייעה לממשלת המנדט בדיכוי "המרד הערבי". משבר גדול פרץ ביחסי היישוב עם השלטון הבריטי באביב 1939, עם פרסום "הספר הלבן", ששינה את המדיניות הקודמת ברוח הצהרת בלפור, נטה בגלוי לצד הערבי, מנע את העלייה היהודית ואסר על רכישות קרקע והרחבת ההתיישבות היהודית.
ה"הגנה" נערכה לראשונה למאבק חמוש נגד הבריטים, אך זה עוכב בשל פרוץ מלחמת-העולם השנייה.
במהלך המלחמה סייעה ה"הגנה" לבריטים בגיוס, במודיעין ובשיגור צנחנים לאירופה הכבושה, בעוד היישוב כולו מתגייס למען המאמץ המלחמתי של בריטניה הלוחמת הנאצים. בעידוד ה"הגנה" התגייסו 30 אלף מבני היישוב (גברים ונשים) לצבא הבריטי, מתוך יישוב שמנה פחות מחצי מיליון נפש.

פלמ"ח, חי"ש, חי"ם, גדנ"ע
בד בבד עם העזרה לבריטים שקדה ה"הגנה" על חיזוק כוחה הלוחם. בתחילת המלחמה הוקם החי"ש, חיל השדה, שהקיף אלפי צעירים בגילאי 25-18 שאומנו לפעולה ניידת באזוריהם; החי"ם, חיל המשמר, נועד להגנה המקומית; הגדנ"ע, גדודי הנוער, הכשיר את בני הנוער לקראת כניסתם לשורות ה"הגנה". כן הוקמו ופעלו שירותי-עזר שונים, מהם שיסודותיהם הונחו עוד קודם לכן, כגון שירות הקשר, השירות הרפואי, שירות הידיעות (הש"י), ניצנים של כוח אווירי וכוח ימי ומפעלים לייצור נשק (תעש). במקביל לכל אלה היו הנוטרים – אלפי יהודים שפעלו במסגרת המשטרה הבריטית והיוו מעין זרוע ליגלית של ה"הגנה". גולת הכותרת של היחידות החדשות שהוקמו בשנות המלחמה היה הפלמ"ח, ראשי-תיבות של פלוגות- מחץ. הפלמ"ח היה הכוח המגויס הארצי היחיד של ה"הגנה" והוא צמח תוך ארבע שנים משש פלוגות לארבעה גדודים שאוגדו בחטיבה. כוח זה עמד לפיקודו של הפיקוד העליון – בכל שעה ובכל מקום. קיומו והחזקתו נתאפשרו על-ידי משטר "העבודה והאימונים", בעיקר בקיבוצים, שיטה ייחודית שלא נודעה בארגון צבאי כלשהו. אנשיו – גברים ונשים חברי הכשרות - עברו אימונים צבאיים מתקדמים, הירבו בסיורים בארץ והשתתפו בפעולות מבצעיות שהוטלו עליהם. הפלמ"ח הופעל ברוב משימות המאבק נגד הבריטים, ובמלחמת העצמאות הוא שימש, במיוחד בתקופה הראשונה, ככוח הלחימה המרכזי. הכורח של ה"הגנה" לפעול באמצעים דלים ובתנאי מחתרת, פיתח דרכי לחימה ומחשבה צבאית שביסודם היו היוזמה והתושייה בכל דרגי הפיקוד, הניידות והתימרוּן, הכרת הארץ, ניצול הלילה ודבקות במטרה, כשכל אלה נסמכים על יחסי-אנוש, רֵעות, ויחסים הדוקים בין מפקדים ואנשי השורה. ב"הגנה" לא היו דרגות. המגמה הייתה שאיש השורה יוכל בעת הצורך לתפקד כמפקד. הסיסמה בפלמ"ח אמרה: "כל מ"כ – גנרל". ב-1939 צעד ארגון ה"הגנה" צעד חשוב קדימה עם הקמת המטכ"ל הראשון – מטה כללי מקצועי שלו מחלקות וגופי-פעולה. בראשו הועמד ראש מטה כללי (רמטכ"ל). אלה – המטכ"ל והרמטכ"ל, כמו גם כוחות ה"הגנה" כולם - עברו מה"הגנה" לצה"ל.

העפלה והתיישבות
נוסף לתפקידיה המרכזיים של ה"הגנה" בבניית הכוח הלוחם של היישוב לקראת התמודדויות בעתיד, היא סייעה בשני תחומים מרכזיים שהיו נשמת-אפם של היישוב והתנועה הציונית: ההתיישבות וההעפלה. בין פרוץ מאורעות הדמים ב-1936 לפרוץ מלחמת העצמאות בשלהי 1947, הוקמו בארץ, לרוב בשיתוף ה"הגנה" או ביזמתה, כ-140 יישובים חדשים. בין הנודעים שבהם: יישובי "חומה ומגדל" (תל-עמל, טירת-צבי, חניתה, דן, דפנה, נגבה ועוד), 11 היישובים שהוקמו בנגב בלילה אחד באוקטובר 1946, ורבים אחרים. יישובים אלה עיצבו במידה משמעותית את גבולות המדינה היהודית העתידה לקום. ההעפלה – עלייה "בלתי לגאלית" של יהודים – החלה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, עת הוגבלה העלייה-ברשיון על-ידי הבריטים, והתגברה במידה ניכרת אחריה. ב-1939 הוקם "המוסד לעלייה ב'", כזרוע של ה"הגנה". מבין 141 ההפלגות של אניות המעפילים, קרוב למאה אורגנוו על-ידי ה"הגנה" ושלוחותיה; כל ההעפלה היבשתית, מארצות המזרח התיכון לארץ-ישראל, בוצעה על-ידי ה"הגנה". בסך הכל הגיעו ארצה בדרכי "הבריחה" וההעפלה למעלה מ-120 אלף יהודים; 80% מהם ביוזמת ה"הגנה" ובביצוע שליחיה – מאירופה, צפון אפריקה וארצות המזרח התיכון.




פילוגים ואיחודים

בתחילת שנות השלושים חל ב"הגנה" פילוג, כשעזבו אותה מקצת מחבריה שהיו מקורבים לתנועה הרביזיוניסטית והקימו את "ארגון ב'", או "ההגנה הלאומית". לאחר כשש שנים חזרו רבים מהם ל"הגנה", והנותרים הקימו את הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), שהפגין עמדות קיצוניות ביחסו לערבים ואחר-כך לבריטים. אצ"ל התפלג ב-1940, והפורשים ממנו הקימו את לוחמי חירות ישראל (לח"י). שני ארגונים אלה, שהיו קטנים בהרבה מה"הגנה", לא קיבלו כמוה את מרות המוסדות הלאומיים ופעלו בנפרד. בשנות הארבעים הם התרכזו אך ורק במאבק נגד הבריטים. לאחר תום מלחמת-העולם השנייה והתגברות המאבק נגד הבריטים, הסכימו ה"הגנה", אצ"ל ולח"י לפעול תחת מסגרת-גג בהנהגת ה"הגנה", שנקראה "תנועת המרי העברי". פעולה משותפת זו התקיימה כשלושת-רבעי שנה, ובתקופה זו יצאו המחתרות בתיאום – אך כל אחת בנפרד – לפעולות נגד הבריטים. הבולטות בפעולות ה"הגנה" (לרוב באמצעות זרוע המחץ שלה – הפלמ"ח), היו שחרור מעפילים ממחנה-המעצר בעתלית, תקיפת תחנות-משטרה ומתקני מכ"ם (ראדאר), פגיעה קשה ברשת מסילות-הברזל של ממשלת המנדט ופיצוץ שורה ארוכה של גשרים המחברים אותה עם הארצות השכנות. שיתוף זה הגיע לקיצו לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים ביולי 1946 על-ידי האצ"ל. ממועד זה ואילך התרכזה ה"הגנה" בפעולות נקודתיות נגד הצבא והצי הבריטיים: פיצוץ מתקני מכ"ם, פגיעה חוזרת ונישנית באניות-גירוש בריטיות, ועוד, ואילו עיקר המאמץ הוקדש לבניית הכוח הצבאי לקראת מאבק צפוי עם הערבים על עתיד הארץ, להתיישבות ולהעפלה. הוקמו מפעלים לייצור נשק במחתרת ("התעש"). כמו כן אורגנו שרידי השואה הצעירים ואומנו באירופה ובמחנות המעצר הבריטיים בקפריסין.

"פרק ה'הגנה' יזרח בהוד ובגאון"
מקיץ 1947 ואילך, בעיקר משעה שדוד בן-גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית קיבל על עצמו את "תיק הביטחון", החלה ה"הגנה" להתכונן למאבק מקיף ולמלחמה עם ערביי ארץ-ישראל ואף עם צבאות מדינות ערב. בסתיו 1947 כבר היה ברור שהבריטים יפנו תוך זמן לא רב את ארץ-ישראל. ה"הגנה" החלה להתארגן במבנה של חטיבת פלמ"ח, חמש חטיבות חי"ר מרחביות, חילות ושירותי עזר צבאיים. היא נעזרה, כמו כן, בניסיון ובכוח-אדם של משוחררי הצבא הבריטי. כן היא פיתחה קשרי-רכש חיוניים במדינות שונות והגבירה את ייצור אמצעי הלחימה במפעלי ה"תעש". מלחמת העצמאות פרצה מיד עם החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית ברוב שטחה. ה"הגנה" היוותה את הכוח הלוחם שהגן על היישוב היהודי וכל אחד מאנשיו, עד שקמה המדינה ותפקיד זה נמסר לידי צה"ל. בששת החודשים הראשונים של המלחמה הצליחה ה"הגנה" לגייס, לאמן ולצייד ולהפעיל כוח צבאי בן כ-50 אלף איש, שפעל ב-12 חטיבות, גרעינים של חיל אוויר וחיל ים וכן חילות ושירותים המקובלים בצבאות מודרניים. בתקופה זו היא שברה את כוחם הצבאי של הערבים הפלסטינים שתקפו את היישוב וכוחותיה כבשו מרחבים אסטרטגיים לקראת פלישה אפשרית של צבאות מדינות ערב. בין יום הקמת המדינה באמצע מאי, לסוף חודש מאי 1948, כוחות ה"הגנה" הם שבלמו בלחימה קשה את פלישת חמשת צבאות ערב. אור ל-1 ביוני 1948 הפכה ה"הגנה" לצבא ההגנה לישראל. המטכ"ל האחרון שלה היה למטכ"ל הראשון של צה"ל והרמטכ"ל שלה היה לרמטכ"ל הראשון של צה"ל. חטיבותיה היו לחטיבות צה"ל, שירותי האוויר והים היו לחילות האוויר והים, וכך גם שאר היחידות והשירותים. לא בכדי כתב שר הביטחון הראשון, דוד בן-גוריון, בפקודת-היום שלו להקמת צה"ל: "בלי הניסיון, התכנון, כושר הפעולה והפיקוד, הנאמנות ורוח הגבורה של ה'הגנה' לא היה היישוב עומד במבחן הדמים האיום שבא עליו בששת החודשים האלה, ולא היינו מגיעים למדינת ישראל. בספר דברי הימים של עם ישראל יזרח פרק ה'הגנה' בהוד ובגאון שלא יכהו לנצח".



created by Tvuna-Milleniumמפת אתר