|
(מתוך עבודת שורשים שכתבה נכדתה של מירה סגל - חברתה הטובה של חוה ז"ל - אודות לידת אמה, שיולדה ע"י חוה ז"ל לפני מותה ,ושמה של חוה ניתן לה) בארץ הייתה מלחמה, רוב הגברים היו מגויסים במקומות שונים בארץ, בירושלים שרר מחסור במזון, מים, חשמל ונפט, מים חולקו במשאיות לפי מספר הנפשות במשפחה וגם המזון חולק במנות. בבתים דאגו שיהיו שקי חול על החלונות כי ירו מכל הצדדים ופצצות נזרקו לכיוונינו. באותו הזמן בעלי גויס ושירת בסדום, בבית היינו אמי, אחותי, ובתי הראשונה בת השלוש (אז אני הייתי בסוף הריוני). חברתי חוה שהיתה מיילדת בביה"ח הדסה, סיפרה לי שבביה"ח מצב נורא, מחסור בכביסה, חוסר מזון וחוסר חשמל, חוץ מזה גם האויבים הפגיזו את ביה"ח יותר מאשר את אזור הבית והיא הציעה לי ללדת בבית והיא תיילד אותי. במוצאי שבת טלפנתי לחוה. להודיע לה שמתחילים לי צירי לידה, היא באה אלי מהר והביאה את כל מה שנחוץ בשביל הלידה. אמי החזיקה מנורת נפט בזמן הלידה ונולדה לי תינוקת בריאה וחמודה. למחרת חוה נשארה איתנו בבית, השכנה באה לבקר וגם חמותי היתה וחשבנו איך נודיע לבעלי קובה שנולדה לנו תינוקת, וגם החלטנו שלא נבחר את השם עד שקובה לא יבוא הביתה, ואז פתאום קמה חוה ואמרה אולי יקראו לה חוה "זה שם נורא יפה" ואז כולנו חשבנו שזה מוזר שהיא הציעה את שמה. כאשר בבוקר חילקו מים והגיעה משאית המים סיפרנו לכולם שנולדה בלילה תינוקת בבית. האחראי התרגש מאוד ואמר לנו ללכת להביא עוד ועוד כלים למלא מים. יום יומיים למחרת יצאנו החוצה עם הרבה כלים כדי שימלאו לנו ואז האחראי אמר לנו "אני נותן לפי כמות הנפשות, התינוקת כבר זקנה". חברים הביאו לנו קצת חלב בצנצנות מפרה שהיתה לחברים שלהם, חברים אחרים הביאו קופסת שימורים ובסך הכל בבית לא סבלנו מרעב. לאחר ארבעה ימים חוה הודיעה שהיא צריכה לחזור לעבודה ואמרה שתחזור בערב. בערב חיכינו לה כל המשפחה ובאה שכנה ואמרה לנו שחוה עדיין לא הגיעה, אז היא פרצה בבכי ואמרה לנו שחוה כבר לא תגיע יותר כי בדרך לביה"ח על יד המקום שמוצבת ה"דווידקה" (פסל של תותח) פגע בה פגז והרג אותה. כאשר קובה חזר היה כבר הסכם להפסקת אש והוא הגיע הביתה ואז החלטנו אני ובעלי שנקרא לבתנו על שמה של חוה. |