שמואל וחנוך

רוצה הייתי להחדיר לקברותיהם הקרים של חנוך ושמואל היקרים מילה אחת לפחות ולתנות מקצת מגורלי המר. כאשר העצב והגעגועים לוחצים על הלב מרגישה אני צורך לשפוך את מרי-הלב שהצטבר בנפשי ואני יושבת לכתוב אליהם. היום ערב ראש השנה. יותר מאשר בכל הימים מרגישה אני את אבידתי. אני פונה לכל צד, מחפשת אחריהם - והם אינם. לאבד את שניהם במשך חצי שנה?! בשנה זו איבדו אלפי משפחות את בניהם שמסרו את חייהם למען המולדת. עם גיבורים אלה נפל גם חנוך, הבן המסור, הבן היקר! הרי בחיצוניותו שבה את לב כל רואיו. יופיו היה בלתי רגיל, כפרח-אביב בעצם פריחתו. ותוכו כברו. דמותו היתה בבואה של נפש יקרה ואנושית שרוח חמה נשבה ממנה. תמיד מוכן היה למלא את כל הנדרש ממנו. כעבור חצי שנה נפל גם אביו, נפל כלוחם. שמואל היה לי חבר בחיים, רע צנוע, תמיד שקוע בדאגות המשפחה; וכשנזדמנה לו הליכה בעקבות בננו האהוב, הליכה היכולה לחסוך דם בנים, הלך בה בעינים פקוחות, ונפל. נתחלקו התפקידים: שמואל הלך בעקבות חנוך, היקר בבנים, ועלי הוטל להמשיך בחיי למען בננו רמי. לא קלה תהיה דרכי לקראת הבאות. גופי חלוש ותשוש. אולם מבטיחה אני כי בכל הכוח שנותר ברשותי אשתדל למלא את אשר הגורל הטיל עלי, ואלהם למען ההמשך הקשה והאכזר. אמלא את צו החיים להיות אמיצה וחזקה. נפל בחלקי להיות אם ואשה שכולה בדורנו. פעמיים שתיתי מכוס זו, והפצע שותת דם. אשא פצע זה במעמקי נפשי, אבל דמויות השניים חיות בשבילי - תמיד, תמיד! ינעמו להם רגבי עפרם. ברכה זילברשטין ערב ראש השנה תש"י

חזרה