לדמותו

עוד בשחר נעוריו נמשך שמואל אחרי התנועה הציונית. היו אלה ימים קשים, ימים של רדיפת התנועה הציונית עד צואר. רבים נפלו בידי הרוסים והושלכו לכלא, ושמואל, שהיה אז נער, חירף את נפשו על קדושת-הרעיון, ובחשאי היה מעביר אוכל וקשרים לחברים הכלואים. בן שש-עשרה עזב את בית הוריו והצטרף לקבוצה התשיעית של הכשרת העליה השלישית. לב הנערים הללו לא אבה להשאר בארץ נכריה ושמו את פניהם ארצה. היו אז ימים קשים, ימי חוסר עבודה. הפרוטה לא היתה מצויה בכיס. עד מהרה נמצאה עצה לדבר, וקבוצה מחברי גדוד-העבודה יסדה את רמת-רחל ואחזה באומנות הסבלות בכדי לקיים את הנפש. באה תקופת מאורעות תרפ"ט. שמואל חש להציל את העיר העתיקה ותושביה היהודים. ימים קשים היו אז. הנשק היה מועט ובלתי חוקי. הסביבה היתה הומה מאויבים צמאי-דם. בימים ההם עמד שמואל בראש קומץ קטן של בחורים שחירפו נפשם על כבוד ישראל. אחרי מחלת קדחת הוא נודד ומחפש מקום אחיזה. ארבע שנים עבד במפעל ים-המלח, אך המלח הסתער על גופו החסון והוא נאלץ לעזוב את המפעל. החל לעבוד בקבוצת בנין קבלנית אך המזל לא שיחק לו ועד מהרה נסגר המפעל. ב-1936 החל בעבודה ב"סולל בונה". הכל הכירוהו כאדם אחראי ומסור בכל נימי נפשו לעבודה. עובד מסור היה, אדם שקט וצנוע. לאחר ששיכל את בנו בכורו שנפל בגוש-עציון נעשה שקוע ומסוגר בתוך שרעפין. למרות היותו פטור מגיוס יצא למגידו העתיקה לעבודת ביצורים ומוקש קיפח את חייו. שמואל נפל כשעיניו משקיפות על ארצו והרריה. המשפחה

חזרה