| <a target='_parent' href='../show_item.asp?levelId=mainLevel' >ראשי</a> -> -> <a>רשימות לזכרו</a> |
| רשימות לזכרו |
מאוחר יותר - גילוי כל פרי ראשון, ההתגנבויות והסחיבות, הסיכון והנצחון, הבריחה והרדיפה (ולעתים גם התפסות בכף ומריטת האזנים), ואחר כך בנין הסוכות והצריפים וההילולות סביבם - ותמיד יחד ביזמה ובפעולה, והוא, משה - הראשון בכל. והנה העליה וההעברה לקומי. חיי בית הספר מקבלים דפוסים קבועים ואנו סופרים את הימים, החל מערב שבת עד לשבת הבאה, בה נחזור למעיין ולחורשה. לאט לאט מתקשרים לנקודה החדשה, עם כל רפת חדשה וכל בנין. גם הלימודים עושים את שלהם, הטבע והמולדת, הטיולים המרחיקים עם משה כרמי וההנדסה וההיסטוריה עם שייף תופשים את מקום ההשתקשקות במעיין והשריצה בחורשות. אום גם התחליף לא איחר לבוא; עדרי הכלבים הערביים בחבורותיהם המצחינות - עד שגורשו אלה ואף אלה מגבולות המשק. והזרזירים והחוגלות ואחר כך הארנבות, המופיעים כל אחד בעונתו, ממשיכים להיות נושא לאותו פורקן לתחושת הטבע ויצר הצייד. לא מעט זמן ומחשבה מלאו גם האפניים ומשחקי הכדור. וגם כאן ניגלה אותו המרץ המתפרץ בשפע, אולם לשיא הגיע משה בחיק הטבע ממש. והנה עומדים אנו כבר על סף היציאה למשק. חצאי ימים לימודים ועבודה בענפים - ברפת, במסגריה ואחר כך בפרדס. יום אחד בפרדס. שנינו עומדים, כל אחד בשורתו, ומפזרים ערימות זבל, עובדים במרץ ובשיטה, בקצב אחד מניפים את הקלשונים, יום חמסין והזיעה - נחלים. יש סיפוק בעבודה. עוד רגע קט תגמר השורה והשטח עליו מפוזר זבל - תאווה לעינים. השעה קרובה לצהריים, והנה מבין העצים מופיע חיים-האב, בצעדים איטיים ובבת צחוק. אנו מפסיקים, רטובים לגמרי, האויר עומד. חיים נהנה מאתנו מאוד, "מבסוט", מעיר משהו בלצון, ומשה מחייך לעומתו. ברגע זה כל כך דומים היו - איש אחד ממש. יותר מאוחר - עבודה משותפת, מעט בפלחה, ויותר בצאן. מי מהרועים לא יזכור איך רעה הוא את הצאן! וכן הלאה - שרשרת ארוכה, מתחילת הפלמ"ח, המסעות, נגבה, עמק הירדן ועד המלחמה הזאת - כה נאמן למקורו, עד הסוף - נתייתם הנוף שלנו. רק הזמן ירפא אותו. העמק וההר יינחמו בקיומם העקשני, אך לשכוח לא יתנו. לעולם לא נסלח. ובעד כל הנערים שנפלו, שנכרתו מאותו העמק, מאותו הגזע, ובעד האלמונים הרבים, ניקח נקם - בדם ממש וביצירת עמקים פורחים. עמק בית נטופה, העצמון והחרמון, ירושלים והנגב - מצבות עולם לעצמת הנקמה. תל חי יהיו לנו כל המישלטים. עובד מתוך "בנים" לנופלי עין חרוד מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | הרעהנהו מוטל לפני. לבוש בגדי חקי ספוגי דמו. סדין צחור פרוש עליו ולמראשותיו שני נרות מריטים, מוטפים דמעות חלב. הוא שוכב דומם, אינו נע ניע כל שהוא. איננו נושם. לבו עמד מדפוק, לבו נדם... מתוך הררי היגון, מתוך גלי הכאב המתיפחים, עולה ומזדקרת דמותו החסונה עולה ומתקרבת אלי בבת צחוק רחבה. הנהו לפני - כן, עוד שם, הרחק הרחק, מעבר לשנים רבות, בימי הילדות הצחורה, החל להתרקם הקשר, קשר של חיים בצוותא, אחד ליד השני במשך שנים רבות, קשר שהתעמק והתהדק עם כל יום, עם כל שנה. רעות שנארגה מחוטים אפרורים ואמיצים של ימי חולין, שנרקמה בשעשועי ילדות צוהלים, ברחש אקליפטוסים, במי מעיין זכים, בפיטפוט עליז ליד שולחן האוכל, בהקשבה בכיתה, בפתרון שאלה במסיבות ו"ערבים שמחים", בטיולים בשבילי מולדת, באיסוף זמורות ודילול תירס, בויכוחים ומריבות תמימים, ב"קומזיצים", בשקיעות וזריחות מופלאות, בטיולי לילה לכרמים, בזר רקפות מוורידות, בשלוליות בוץ, בימי חורף שקויי זהב... רעות שקודשה בעליית הנשמה בשעות שמחה של חג ובשעות של יגון במות רע, רעות שנבחנה ונצרפה בכור היסורים שלנו, של עם הנלחם על חייו - רעות זו היצוקה בדמנו, הטבועה בכל ישותנו, שהיא עצם חיינו, רעות זו - אף המוות לא יוכל לה. אי אפשר כלל לדבר על משה כעל מי שאיננו... יותר מכולנו היה משה בן הטבע, בכל משמעותה העמוקה של המילה. חושים עזים ורגישים לנשמת הטבע וזעזועיו הדקים ביותר. אהבה עמוקה וצרופה לצמח, לצפור, לסלע, לאדמה, לנוף, לארץ. הטבע כאילו שר והתנגן בתוכו. בטיולים היה תמיד הראשון לכל גילוי חדש, ידע תמיד לגלות את הנדיר, את הבלתי מצוי כמעט. אנו עולים במעלה הר, עיני כולם רתוקות לאדמה, מגששות ומחפשות. ידוע לנו כי בסביבה זו צריך להימצא צמח מסויים, וכל אחד בעומק ליבו רוצה להיות הזוכה, המגלה, וכרגיל, הראשון שמוצא הוא משה. עיניו החדות, המתבוננות ובולשות-חודרות לכל פינה קטנטונת, לכל סדק סמוי וחושפות את הנסתר. כשם שהיה בן הטבע כן היה גם איש החברה. אהב אנשים, אהב מאוד להימצא בחברה ולבלות בתוכה את זמנו הפנוי. ואמנם, תמיד היה מסובב חברים רבים, הן בימי ילדותו והן אחר כך, בשנות בגרותו. חדרם, שלו ושל ראומה, היה תמיד נקודת מרכז לחבריא. נקפו שנים ונתפרדה קצת החבילה. מי שנשאר בבית, מי שהלך לפלמ"ח, לצבא, מי שיצא לשליחות. אולם אותם חוטים דקים שנטוו במשך שנים, לא נותקו. לכל אחד ואחד נשארה שמורה בלב פינה בטוחה ומיוחדת אך לו. עם שובי משליחותי מצאתי את הבית נוגה וריק מהנוער, שרובו ככולו התגייס מחוץ לבית. למזלי ובערב שבת נאספו כמעט כל החבריא הביתה. בין היחידים שלא הגיעו היה משה, שנמצא אותה שעה על אחד ממשלטי ג'נין. הרגשתי צורך לראותו, חסרה לי מאוד לחיצת ידו, והחלטתי לבקרו במשלט. עם התקרבי למקום, יצא לקראתי מתוך הפתח, רחב וחסון, במדי החקי, על צוארו תלויה משקפת השדה שלא נפרד ממנה, פניו קורנים בחיוך לבבי וידו מושטת ללחיצת רעים. אותו משה שהכרתיו, אולם נוסף לו משהו חדש יפה, בלתי ידוע לי, בלתי מוגדר, כנראה חותם הימים האלה. עלינו על הגג והשקפנו על הסביבה. בתנועות יד רחבות ובטוחות הראה על השטח שהשתרע נגדנו, סיפר על מהלך הקרבות שהתנהלו בגיזרה זו, ניתח בפשטות את המצב הנוכחי ואת הסיכויים להמשך הקרבות. עם כל מילה שיצאה מפיו חשתי בעליל את אותה אהבה נושנה ומוכרת כל כך, אותו קשר חי לנוף, לשדה, לסלע. ראיתי לפני אדם היודע ברור על מה ולשם מה הוא נלחם. לאחר שעה קצרה נפרדתי ממנו בצער. דומה היה כי אני מאבדת משהו עם הפרידה ממנו. נפגשנו עוד מספר פעמים בבית, בחדר האוכל. היה יושב מוקף "חברה" ומתאר קרבות שונים, כיבושים, נצחונות, מצבים מתוחים, סכנת חיים שעמדו בה, והכל סופר באותה הפשטות הגלויה, בבדיחות דעת כמעט, וללא שמף של יוהרה, כאילו לא דובר כאן על כדורי מוות מזמזמים, על רימונים שהתפוצצו על ידך, על חיים שקופדו. שפע מדבריו איזה בטחון פנימי, עוז רוח ללא חת ואמונה בלתי מעורערת. שתיתי דבריו בצמא, ובלבי תערובת של גאווה בו, בריע, ותמיהה רבה. איך אפשר כך ללחום, ואיך אפשר לספר כך על מלחמה?! הבטחון ששפע ממנו כבשני כולי, חשבתי: עמו, עם אלה נוכל הכל... והנה - משה איננו. גם בכאלה פוגע הכדור. גם כאלה נופלים... מתוך הררי היגון, מתוך גלי הכאב מתנשאת ועולה דמותו, ועמו שורה ארוכה של דמויות אהובות ויקרות שהלכו מאתנו לבלי שוב. מי ימוד את עומק הכאב?! דרורה מתוך "בנים" לנופלי עין חרוד מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | גזע מפוארעטור היה משה חבורה מיוחדת, שקוע בהווי נעורים סוער, רב עלילות והרפתקאות, מסגרת הדוקה של חבריו בני גילו, עמם גדל וחי. רבים הם חבריו אשר כל פרט, כל תג קט בחייו פרושים וגלויים לפניהם, אשר הקירבה שנוצרה בינהם הגיעה, תוך אריגה משותפת של מסכת החיים, לאפיקי הידידות העמוקים ביותר, לאותו קשר הדוק ותהומי עד קרקעית הנפש. קשר עז הנוצר עם גידול משותף וטווית חיים משותפת. ואולם יש מצבים בחיי אנשים, אשר קירבה זו, ברית ידידות עזה וקשר אמיץ כזה נכרתים ביניהם פעמים תוך רגע אחד, גורלי, או תקופת חיים, גם אם קצרה, אך קובעת ורצופת חוויות נוקבות ומשותפות. באופיו של משה נתגלמו תכונות נפש עמוקות, שרשיות אשר קיבלם בירושה, ואולי בעצמו לא הספיק לעמוד עליהן, וודאי שלא הספיקו להגלות במלוא עצמתן והיקפן. אך הגזעיות, החוסן, שהבטיחו כי מקופל בחובו גרעין של שושלת מפוארת - ביצבצו בכל מעשיו, נבעו בכל ישותו, הוא ירש לא רק את תכונות, אלא גם הלך נפש מיוחד וגישה מיוחדת לדברים. אחת מתכונות היסוד בו היתה המשפחתיות. אהב חזק, ולא בוש לגלות את אהבתו ולבטאה ביחס מיוחד וגלוי. בראש כולם הירבה לפנק את חיים הפעוט. עם בואו הביתה מיהר לבית הפעוטות, עט ממש על חיים, וכשזה רכוב על כתפיו יצא לבקש היתר. התגעגע אליו. צמא לתמונותיו. שאל עליו תמיד ושם לב לכל אות שבפניו והגה פיו. חשב עליו בכל להט נפשו האבהית וגבורותיו, מאושר וגאה בו. את רוב שעות החופשה היה מבלה עמו, כמו שותה אותו בצמא, ורצה להכין לו מלאי, ליטול עמו את חן הילד למרחקים, לימי פרידה. הקשר למשפחה, היחס, היו בו במשה חוש שבדם, אך גם דבר שטיפח אותו וחשב עליו ושהתבטא אף בקטנות. אינני יודעת איך חי בצבא עם האנשים ומה היו יחסיו עמם. אך ברור היה לכל כי לא רצה לעלות בדרגה, רצה להשאר מ"כ. "למ"כ היה התפקיד החשוב ביותר בקרב. הוא הקובע". ולמשה קבע הקרב. סיפרו שהוא מתמצא כחיית שדה בקרב. כולו חושים, כולו דרוך. האמין בכוחנו, האמין בכוחו, האמין בערך המכריע של הקרב במלחמתנו. היה מרבה לספר על הקרבות, על ההווי, על מקרים מיוחדים, אך מעט מאוד מחשבות "הרצה". ורק מתוך הערות אגב אפשר היה לעמוד על מחשבותיו, להיווכח שהרבה חשב, וכשהגיע למסקנות היו אלה החלטות נחושות שטובעו בכל ישותו ותבעו מעשה. כששמע על הויכוחים בבית בין הפלמ"ח והחי"ש, על הרצון של הכיתה המתגייסת ללכת דווקא לפלמ"ח, אמר:"אני לא יודע - פלמ"ח, לא פלמ"ח, אני רק מתפלא מדוע לא חשוב ל"חברה" להילחם דווקא פה, בעמק, בהגנה על הבית, על שטחים מוכרים. אני לא מבין את זה מכל הבחינות". הוא חי כל ערוץ ותל. הכירם. כאילו מיששם. והמלחמה בסביבות הבית, באיזור זה דווקא, היתה לה משמעות עמוקה מאוד בשבילו. עוד טעם, עמוק מאוד ומוחשי מאוד ונפשי - למלחמתנו. בביקור האחרון בנצרת אמר בצחוק, תוך שיחה:"אה, עוד לא נוצר הכדור בשבילי..." נרעדתי. כל כך הרבה שמענו מפי חברים שנפלו פסוק זה, תוך בטחון בכוחם וההכרח לעולל עוד מעשי גבורה רבים בכוחם זה, והיתה באימרה זו כעין אזהרה, כעין איום של הגורל המסתתר ואורב. ובו במקום עלו דברים אחרים, שאמר פעם לפני שובו מחופשה, ואף הם מעידים שעם כל בטחונו, על כל השקט שהיה בו והרעיף סביבותיו - לקח בחשבון את כל אשר עלול לקרות, ואף על פי כן שש ללכת כי אמר:"מה לעשות, כן, נופלים, רבים ויקרים, אבל יש חיים קטן?! יש ילדים?! - בשבילם צריך, וכדאי, ומוכרחים לעשות, וצריך להבין שכדי שהם יחיו - צריך לדעת ליפול". נריה מתוך "בנים" לנופלי עין חרוד מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | |||||||||||
