רשימות לזכרו

בלי נשק(מתוך "נר זכרון ליוסף סימבול")

אניה הגיעה אל חופי הארץ. מהאניה מורידים מעפילים בחשכת הלילה. יוסף נעדר כל הלילה מהבית, לפנות בוקר הוא מופיע עיף ורטוב מכף רגל ועד ראש, לא הספיק לנוח ופקודה חדשה!
האנגלים השתערו על אדמת רשפון ושפיים. הם השתערו בכוח רב לשם חפושים ומאסרים. הם מחפשים בכל פינה ובכל צריף.
כנראה פקודה מגבוה, מכל הארץ נוהרים לשפיים, לא רק ממושבות יהודה ועריה, גם מהשומרון וגם מהגליל, מנער ועד זקן, ברכב וברגל, בעגלות ובחמורים, רבבות נוהרים לאדמת שפיים. לבחורי ה"הגנה" ניתנת הפקודה: בלי נשק ובלי מקל. יוסף במכנסי חאקי קצרים, מכניס ידיו לכיסיו, מרים כתפיו והולך לכיוון המיוחד להם - לאנשי ה"הגנה". הוא משתדל להיות מעורב בין האנגלים, לדחוף לא בידים אלא בגוף שהאנגלים יהיו סביבו, הוא מקבל מכות ודחיפות. אבל זה לא כלום, העיקר להשמר מלקבל כדור, וכל זמן שהוא יכול להתקרב ולהמצא בין הצבא הרי חייו בטוחים. המצב היה מתוח מאד, קרבן אחד כבר נפל, יוסף עומד בין חבריו. כלפי חוץ הם שקטים אבל הדם רותח. בכל פעם ניגש אחד ממשרתי המלך, מוציא את אחד הבחורים מן השורה ומביאו לחורשה הקרובה וכעבור רגעים מספר שומעים משם צעקות איומות, האנגלים מכים ומתעללים בבחורינו. כולם עומדים בשקט כלפי חוץ, צו מגבוה: הבלגה!
הגיע תורו של יוסף, ניגש אליו אחד הקציבים, מסתכל בו, מה שמך? מנין אתה ומה עבודתך? יוסף עונה על הכל. הוא מצווה על יוסף לשבת ויוסף יושב, ושוב פקודה, קום! יוסף קם. שב! קום! שב! קום! האנגלי חוזר פעמים מספר. וכשמשחק זה נמאס עליו הוא קורא לאחד ממשרתיו, בפקודה לקחת אותו. ויוסף ידע מה פירושה של פקודה זאת. יקחוהו אל החורשה וירביצו בו ויתעללו בו כבכל אלה שהקדימוהו, ולזה יוסף אינו מוכן. יוסף עומד הכן, הראשון שניגש אליו קיבל מנה אחת אפיים, ולא הועילו פקודות הקצין. גם השני, גם השלישי, הרביעי והחמישי - את כולם סידר יוסף במתנת ידו.
כנראה שעמידה זאת הפחידה קצת את הגדולים, כי פתאום ניגש קצין גבוה ופיזר את הכנופיה, פנה אל יוסף ושאל: יש לכם רבים כמוך? ויוסף משיב יש ויש.
"טוב, אומר לו האנגלי - לך אל חבריך". ויוסף אינו ממהר ואומר: הכובע שלי. והאנגלי שולח את אחד ממשרתיו, מרים את הכובע ומוסרו לידי יוסף. עוד באותו היום באו לברך את הורי יוסף בברכת הגומל, כי ממות ודאי הוא ניצל.

א.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | בני יקירי...(מתוך "נר זכרון ליוסף סימבול")

בני יקירי, היית ואינך עוד; השארת אחריך בת שלא זכית לראותה וזכרונות. רבים הזכרונות. כי רק אחד היית לי ובהם אחיה את שארית ימי.
יושבת אני וסורגת חליפה לבתך וחושבת עליך, כן גם לך סרגתי אז לאחר יום עבודה קשה, לאור מנורת הנפט, גם אתה היית פעם תינוק ובשבילי נשארת תינוק עד יומך האחרון.
הרבה לילות ללא שינה עברו עלי אז כשאזני הקשיבו לכל רחש ורשרוש בעריסתך, ומה רבתה שמחתי לפטפוטיך, שיניך וצעדיך הראשונים. חרדה ושמחה מנת חלקי, חרדתי שלא יאונה לך רע ושמחתי כשלא אונה לך. מאז עמדת על רגליך לא ידעת פחד, שאפת אל הבלתי אפשרי לפי גילך וכשגערתי בך היית מתפאר שאינך מפחד ולא ידעת כמה אמך מפחדת.
לימים בגרת, שתיקה וסודיות ירדו עליך, ההתרוצצויות והתלחשויות מדי בוקר וערב, לא שאלתיך פשר דבר אך הלב נחש, ומאד הציק לי שאתה הבן שכל דבר קטן וגדול היית מספר ומתיעץ עמי אינך מגלה לי דבר וחצי דבר. וכשהייתי מנסה לשאול היית פוטר אותי בתשובה: "כך הם הענינים".
לא מעט לילות ללא שינה גרמו לי הענינים שלך כשהיית נעלם ליום יומיים או יותר, לי ספרת שאתה נוסע לדוד ולדודה אך האוזן קלטה שאי שם פוצצו, חבלו, והלב אמר: "הוא שם", חרדה גדולה בטרם חזרת ושמחה רבה לאחר שחזרת. וכדי להירגע, היתה אמך מנסה להאמין, אך לא תמיד הצליחה.
שמחתי הגדולה ביותר היו נישואיך, אך לא ארכו הימים, למלחמה הלכת וממנה לא חזרת, וגדול הכאב בני יחידי, גידלתי, טיפחתי ושמרתי עליך כעל בבת עיני, היית בשבילי הכל ואינך עוד.
גדול אסוני בני שלא אראך עוד, וגדולה מכתי.
גאה הלב שהלכת, ומתנחם שבדמך את הארץ גאלת, אך גדול הכאב ואנוש.

אמך

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | לזכר בני יחידי(מתוך "נר זכרון ליוסף סימבול")

ואלה הן תולדות חיי בארץ ישראל. אחרי הכרזת בלפור ולאחר שנוצר הגדוד העברי באמריקה, התנדבתי לגדוד ה-39 כדי ללחום למען ארץ ישראל.
מאושרים היינו כאשר הגענו ארצה. הבית הראשון אשר ביקרתי בו היה בית פליישצ'ק מעין גנים, בני עירי סלוצק ברוסיה, שהתגוררו באותו זמן בתל אביב.
בבית זה פגשתי את אמך יהודית בפעם הראשונה, בתלבושת הרשמית של "מכבי" - שמלה לבנה עם עניבה כחולה, כובע לבן עם מצחיה, מקושט גם הוא כחול לבן, ומה מאושר הייתי כאשר יהודית הסכימה לבנות אתי את ביתנו המשותף.
אבל אשרי הגדול ביותר היה כשאתה נולדת - בני בכורי.
אמך לא רצתה בשום פנים להשאר בעיר, לכן הסתדרנו בכפר מיד לאחר שהשתחררתי מהצבא.
בנינו את ביתנו בעין גנים, רחוק מהישוב, מדבר שממה ממש.
אמך, ילדי, דאגה שיהיה לך אויר טוב, כלכלה טובה וגם חברה. לא שמה לב לעבודה הרבה שיש לה עם התחלת בניינו של משק, נטיעת הפרדס וגם משק חי והסכימה לקבל שני ילדים לחינוך. לא לשם רווח, כי אם לשם חברה בשבילך, כי אתה בני היית לנו הכל.
חיינו בארץ היו קשים מאד במשך כל השנים. זוכרני את שנת 1921 ואתה אז בן שלשה חדשים וכבר טעמת טעם פוגרום. אמך לקחה אותך בעגלה ועזבה את הבית, כי עין גנים היתה הקו הראשון בחזית, ואני עוסק ימים ולילות בשמירה עם הרובה ביד, כי לא רבים היו היודעים להחזיק רובה ממש. הערבים רצו לעייפנו, את קומץ היהודים הנמצא בפ"ת והסביבה, ובזה הם הצליחו. עייף ויגע מקבל אני חופשה לשעות מספר כדי לראות את משפחתי ולהחליף בגדי, כי נעלי וגרבי כבר בלו ממש על רגלי.
טרם הספקתי להתרחץ, רק נגשתי אל עגלתך בני כדי להסתכל בזיו פניך, כי יפה ונחמד היית, כמלאך ממש ואמך עומדת לידי, והנה נשמע רעש וצעקות ברחוב, הערבים התגנבו והם כבר בגבול פ"ת. אני מנשק את ידיך הפעוטות ופונה לדלת, ואמך רצה אחרי כי שכחתי את הרובה. אני מקבל את הרובה מידיה, מציץ עוד פעם אל בני הפעוט, וחושב: מי יודע מה יתרחש כאן, מי יודע באיזה כוח משתערים עלינו הערבים, ומה שהיה אח"כ הרי זה כתוב בספר הזכרונות לפתח תקוה.
הנה ככה בני, לפני שנולדת היה הפוגרום בתל אביב, אחרי שנולדת הפוגרום בפ"ת ומגיל 3 חדשים עברו עליך בני ועלינו ימי מלחמה תמדיים, מלחמה בערבים, מלחמה באנגלים, מלחמת העצמאות וגם מלחמה על קיומנו הכלכלי.
"השמחה" האחרונה בביתנו, גם לזאת תקרא שמחה, כאשר נתברר לנו שאכן ידוע מקום מנוחתך, כי את אלה ההורים חשבו למאושרים - אלה שידעו את קבר בנם. רבים ההורים השכולים שגם זאת לא נשאר להם.
ביקרנו בפעם הראשונה במקום מנוחתך, והשתטחנו על קברך ולא הרפתה מאתנו המחשבה: האמנם נחות עצמותיך במקום הזה, או שאנו בוכים על קברו של מישהו אחר? בן אחר, שגם הוא כמוך השאיר הורים אומללים?
אני מצאתי בין המחברות שלך מהכתות הנמוכות, ששם אתה כותב בין השאר, כי עם בלי מולדת כמו תינוק בלי אם, כן בני, יש מולדת, אבל אתה לא זכית לראות אותה, כי מסרת את נפשך הטהורה במלחמת שחרור הארץ. ואנחנו, אני ואמך, השכולים והאומללים, מוכרחים, להמשיך בלעדיך בחיים שאין בהם טעם וענין.

אבא

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח