| <a target='_parent' href='../show_item.asp?levelId=mainLevel' >ראשי</a> -> -> <a>קרבות גשר ולוביה</a> |
| קרבות גשר ולוביה |
תאריך: 15 במאי 1948 אזור: גליל מטרה: הגנה והתקפה כוחות משתתפים: גדוד "ברק", גדוד "גדעון", גדוד "דרור" עם הכרזת המדינה נפל מפעל החשמל שבנהריים בידי כוחות הלגיון ושלושים אנשיו נפלו בשבי. למחרת שדדו הירדנים את ציודו של המפעל והשמידו אותו. ב-15 במאי הגיעו כוחות ירדניים דרך אירביד לאיזור גשר. במקביל נעו כוחות סדירים עירקיים. כוחות מגדוד "ברק" שחנו בגשר, קידמו את הכוחות העירקיים בפיצוץ שני הגשרים. הפיצוץ אמנם עיכב את התקדמות כוחות האוייב אך לא באופן משמעותי, שכן העירקים צלחו רגלית את הנהר ותקפו את משטרת גשר ממערב. המצור על גשר נמשך עד ה-22 במאי, וכל ההתקפות על היישוב נהדפו. במהלך הקרב על גשר, לכדו שתי מחלקות מגדוד "גדעון" את כוכב הירדן והקדימו בכך ניסיון עירקי להשתלט על עמדה אסטרטגית זו. כוח עירקי שעלה אל המבצר הותקף עם בוקר במפתיע והובס. מכאן ירו כוחותינו בשני תותחי 65 מ"מ עתיקים שהיו כידיהם, וגם דבר זה תרם לנסיגת האויב. לאמיל בריג, שהיה חבלן בגדוד "ברק", הוענק התואר: "גיבור ישראל", על מעשה שביצע ליד קיבוץ גשר במאי 1948. הנה סיפורו: "קיבלנו הוראה להכין לפיצוץ את הגשרים שבין נהריים לגשר. יצאנו לבדוק את השטח. הגענו ומיד התחלנו לעבוד עם פטישים כדי לחפש את החלל הריק ש'יאכסן' את חומר-הנפץ. אולם רעש כלי העבודה נשמע עד למחנה הלגיון ונפתחה עלינו אש. "בבוקר ניסינו לחדש את עבודתנו כשהפעם מחפה עלינו רעש הטרקטורים של קיבוץ גשר אך חיילי הלגיון לא נפלו בפח ופתחו באש עזה לכיוון המשק. לא ידענו מה לעשות, מה גם שנהריים נפלה באותו יום בידי כוחות הלגיון. "אחר-הצהריים קיבלתי פקודה מפורשת: 'הגשרים חייבים לעוף'. לפנות ערב יצאתי עם מחלקת חי"ר לכיוון הגשרים, שמנו את החומר ועשיתי חיבור של שלושת הגשרים: הגשר הרומאי, גשר הכביש הראשי וגשר הרכבת. חזרנו לעמדה וחיכינו לטנקים של האוייב. ההוראה היתה להפעיל את סוללות הפיצוצים רק ברגע שהטנקים יעלו על הגשר. "הטנקים התקרבו ופתחו באש. באה פקודה, לחצתי על הסוללה, נשמעה התפוצצות ולאחר שנמוג העשן ראינו שרק הגשר הרומאי התרסק, השניים האחרים נותרו על עמדם. "ללא היסוס נטלתי עימי שני פתילים ופניתי בזחילה לעבר הגשרים, הדלקתי פתיל אחד וניצוץ הגפרור חשף אותי לעיניה אוייב. נפתחה אש, אך למזלי הייתה לי אפשרות לעבור בקפיצה לגשר השני. הפעלתי את הפתיל השני, נשמעו שני פיצוצים ושני הגשרים התמוטטו. חזרתי לעמדה בלא כל פגיעה - המשימה בוצעה". כשנהדפו העירקים באזור גשר, הם נטשו את הגיזרה והתמקמו בשומרון. היה חשש, כי מכאן יפתחו במתקפות כלפי מרכז הארץ, ובעיקר פריצה לכיוון חיפה. על מנת למנוע התפתחויות אלה, תקפו כוחות החטיבה יחד עם לוחמי חטיבת כרמלי את הכוחות העירקיים שהתמקמו בעמק דותן ובג'נין (יוני 1948). ההתקפה על העיר הערבית ג'נין התנהלה בשני שלבים: א. כיבוש הכפרים שמצפון לג'נין. ב. כיבוש משלטי ג'נין המקיפים את העיר. המלאכה הוטלה על כוחות גדוד "גדעון". אחד הקצינים הצעירים בגדוד היה יונה אפרת, מפקד מחלקה, לימים מפקדה חטיבה: "התקדמנו מזרעין עד למבואות ג'נין מהצד הצפוני, הגענו עז הגבעות המשקיפות על משטרת ג'נין. הקרב היה קשה במושגים של אז. נלחמנו לילה שלם על גבעה ולא הצלחנו להתקדם. היו לנו הרבה פצועים. העירקים, ובתוכם קצין בריטי, ישבו בעמדה ברכס אחורי, ירו עלינו וזרקו רימונים. לא יכולנו לאתר את מיקומם המדוייק מספר הפצועים הלך וגדל. "רק לפנות בוקר איתר מישהו מחיילינו את העמדה, לאחר ששאר עמדות העירקים חוסלו עוד קודם לכן. יצאתי עם כמה אחרים להסתערות על העמדה, אחרים חיפו עלינו. נותרו מעט מאוד חיילים בריאים בכוח שלנו, אחד החיילים ירה במרגמה 52 מ"מ, פגע באיזור המשוער של העמדה, וזו נשתתקה סוף סוף. "התקדמנו במהירות, ושכבנו ליד גדר העמדה ורצינו להשליך רימון, אולם פתאום ראיתי אנטנה של מכשיר קשר מבצבצת. היו חסרים לנו מכשירים כאלה וחבל היה להרוס את הכלי הזה. לכן הוריתי לא להשליך רימונים, פרצנו לעמדה מבלי שנתקלנו בהתנגדות כלשהי והצלחנו להעשיר את מלאי הנשק המדולדל שלנו במכשיר יקר ערך נוסף". כיבוש ג'נין לא צלח, הכוחות נסוגו צפונה והחטיבה התבססה על רכס מזר שבדרום, מהגלבוע עד זרעין, כל הנסיונות העירקיים לפרוץ קו הגנה זה - נכשלו. בקרבות עשרת-הימים, 8-18 ביולי 1949, עמדו לוחמי "ברק" בקרבות הגנה קשים, תוך התקפות נגד מקומיות באזור סג'רה, שהותקף על-ידי "צבא ההצלה" של קאוקג'י. יחידות אחרות של החטיבה נסוגו בקרב מאסף ברכס הגלבוע עד לאזור זרעין-מזר. מבחינה אסטרטגית היתה לסג'רה חשיבות רבה, ולכן תקפו כוחות האויב את המקום גלים גלים, ואולם התקפות אלו נשברו מול כוחות ההתנגדות של בני המקום ואנשי החטיבה. בינתיים השתלבו כוחות גולני במסגרת מבצע "דקל" (יולי 1948), ותקפו את כוחות קאוק'גי בגיזרת ס'גרה ממערב. האוייב החל לסגת ועובדה זו סייעה להתפתחותו המוצלחת של המבצע להבסת כוחות קאוק'גי בנצרת בפרט, ולהשלמת תבוסתו בגליל התחתון בכלל. ב-14 ביולי 1948 כבש גדוד "גדעון" בשיתוף עם חטיבה 7 את נצרת וסביבותיה. עתה התמוטט הגליל התחתון, והערבים הניפו דגלים לבנים והסגירו את נשקם, לוביה נכבשה ונפרצה הדרך ס'גרה-טבריה. את הקרב על לוביה מתאר סגן רפי קוצר, מפקד יחידת הסיור של גדוד "ברק", (כבשו את הכפר כוחות מגדוד "דרור" ומגדוד "ברק"). "היינו עייפים, עייפים מאוד. זה שמונה ימים מסתער קאוק'גי על גבעות סג'רה. שוב ושוב באים גלי אדם אל המשלט המערבי, שוב ושוב עולה מחלקת הקומנדו בריצה מתוך הגיא והודפת את המסתערים בקרב פנים אל פנים. שוב ושוב ביום אחד תשע הסתערויות, תשע פעמים ראית אח אוייבך מטוח של צעדים, שמעת נשימתו הקטועה מתערבבת בנשימתך, ראית אגלי זיעתו על מצחו ובעיניו הקרועות את האימה, אותה אימה בדיוק שסימרה את גבך שלך. הלילה בא, המשלט נשאר בידינו. "השחר הפציע וכשעלתה השמש ידענו מי אינו איתנו יותר. בלילה של אותו היום יצאנו עמוסי נשק, חומרי נפץ ורשתות הסוואה. יצאנו לפוצץ גשר בעורף האויב. אבק חומר הנפץ מחלחל דרך הבדים הדלילים של השקים. זה מצמיא. בלילה אחר היית מרגיש את ריח שיחי הבטה, שומע איוושות ורעשים של לילה קייצי בגליל, העייפות, החשא הכבד, הבלוטות המתכתיות של הנשק הננעצות בצלעותיך, הצימאון - גופך אינו מותיר מקום לשום מחשבה אחרת, אתה מתרכז רק בו ובמחשבה: 'הלוואי שנגיע הלוואי שזה כבר יגמר'. "לא פוצצנו את הגשר. לפנות בוקר יצאנו מהשטח ליד מגדל, ירדנו לכנרת הכחולה והרגועה. חזרנו לסג'רה, התחלנו להרגיש רפיון בשורות האויב. עכשיו יש להוסיף את שארית הכוח, שארית המאמץ והלחץ כדי שישבר. על גבעה נישאת מזרחית לסג'רה, עמדה כמבצר - לוביה. כפר גדול, גברים רבים בשורות הלוחמים ועימם פלוגה של חיילים על נשקם. המטה החליט, כי עלינו לצאת בלילה לסיור, כדי לבחון את נחישות הקרב של הכוח בלוביה. המתנדבים ביחידה היו רבים מדי. החלטתי, כי רק שתי חוליות של שישה לוחמים יצאו יצאו לסיור. הלילה היה אפל, השמים הכהים זרועים כוכבים, רוח קלה הניעה את גבעולי התירס היבשים בעמק. צעדנו לאיטנו, צועדים ונעצרים להאזין לקולות הלילה. משמאלנו הזדקר כבשן סיד נטוש. על קו הרקיע הכהה ניתן היה להבחין בצלליות העצים. איש לא נזקק לדיבור או פקודה, הצוות הכיר היטב את המשימה וכל אחד הבין את תפקידו. זיע קל וכולם קפאו על עומדם, דרוכים וקשובים. חבורת לוחמים נפלאה למודת קרבות. "אוושת מכשיר האלחוט היה הקול היחיד שנשמע. חום היום פג כבר וצינת לילה קלה ירדה על גופותינו המיוזעים. לפתע בקע קול המכשיר. זה קולה של חנה האלחוטאית. קול מוכר וטוב שנוסך ביטחון ויוצר קשר עם מטה הגדוד. לפתע נשמע קולה משונה. חנה מנהלת שיחה בערבית. קראתי ליעקב, בן כפר תבור, היודע ערבית. שפופים בשדה התירס ליד המכשיר, לא רחוקים מעמדות האוייב, שמענו את חנה אומרת לאלחוטאי העירקי - 'אתם מוקפים, היכנעו ושובו לבתיכם!' הקול מן העבר השני אומר: 'היינו רוצים להיכנע, אבל המפקדים לא נותנים לנו'. "חנה מקשה: 'למה באתם להילחם כאן?' שובו לבתיכם ולמשפחותיכם הרחוקות. אם תמשיכו להלחם לעולם לא תראו אותם עוד', הקול מן העבר השני נעשה כבד יותר, שומעים מילמול של התייעצות. "זה הזמן להוסיף את חלקנו שלנו 'למשא ומתן'. יצאנו את שדה התירס בריצה אל צלע ההר. העמדה שלהם קרובה, שומעים קולות. פתחנו באש מכל הכלים ואנו שועטים קדימה. פסי כדורים זוהרים עטים עלינו מכל העברים, זרקנו רימונים. נפץ מתרסק בין הסלעים. זה האות. אנו שבים על עקבותינו בריצה אל רגלי ההר, כולנו שוכבים מתנשפים, התפקדנו - כולם כאן. לאט שב כוחנו. אנו צועדים בשדה התירס אל עבר המקום המשוער של העמדה הבאה. "כולם מקשיבים ליד המכשיר לקולה של חנה המדברת עתה עם המפקד; 'הניחו נשקכם ולא יאונה לכם רע, אתם מוקפים, כוחותינו יפרצו עוד מעט לכפר'. "לא נותנים לנו להיכנע, אנחנו חיילים ומקבלים פקודות'. "שוב אנו פושטים על עמדות וחוזרים אל שדה התירס וכך מסביב לכפר כל הלילה. "חנה חוזרת וקוראת: 'אתם מוקפים, היכנעו'. "הרוח גברה, צינת טרם שחר של לילה קיצי. השמים כאילו עוד יותר גבוהים בעת כזו. אולי הלילה יותר בהיר או שעינינו חודרות טוב יותר מבעד החושך. רואים את צלליתה של סג'רה בין הגבעות - הכפר שליו. ובאורות ראשונים של בוקר חדש אתה מהרהר כמה כוחות נפש ודם הושקעו במערכה הכבדה. "בבוקר נפלה סג'רה. "בפקודת יומה של החטיבה נאמר: 'אל צור סג'רה נשבר צבא קאוקג'י'. "בן גוריון שלח מברק : 'פועלי סג'רה הותיקים מיחלים לכובשים הצעירים'. "תמו קרבות עשרת הימים". שחרור הגליל התבצע בסידרה של מבצעים, הגדולים שבהם: "יפתח" לשחרורה של צפת ואיזורה (מאי 1948); "בן-עמי" לשחרור הגליל המערבי (מאי 1948); "דקל" - לשחרור איזור שפרעם-נצרת (יולי 1948) ו"חירם" - לשחרור הגליל העליון והמרכזי. (אוקטובר 1948). מבצע "חירם" הוכתר בהצלחה רבה, צבא ההצלה של קאוקג'י הוכה שוק על ירך בבורחו דרך סעסע אל הכפר הערבי רמש בלבנון. מבצע זה היה האחרון במבצעי חזית הצפון במלחמה. לאחריו - עד יולי 1949 - נחתמו הסכמי שביתת הנשק, שהתבססו על קו הגבול המנדטורי בצפון לאורך הירדן עד טירת צבי שבעמק הירדן, ועל קווי הגנה של גדוד "גדעון" בגלבוע. הוסר איום התקיפה בחזית הצפונית. פה המקום להדגיש ולהסביר, כי המושגים של אז אינם המושגים של היום, והחטיבה של אז רחוקה מלהידמות לחטיבה של חצי שנה ושנה לאחר מכן, קל וחומר לחטיבה של היום. בתחילת המלחמה, כשהיו צריכים לכבוש מקום מסויים, היה יוצא המג"ד לקיבוצי ומושבי אותה סביבה, מסביר את חשיבות הפעולה ומבקש עשרה נציגים מכל יישוב. האנשים הללו עזבו את עבודת האדמה, יצאו לקרב והיו אמורים לשוב למשפחותיהם ושדותיהם מיד לאחריו. ואם היה ביניהם טרקטוריסט שהיה חיוני לעבודה במשק, היו שולחים באמצע הקרבות אדם אחר כדי שיחליף אותו. גם בחורות היו יוצאות בתורנות מהיישובים, כדי להכין ארוחות ללוחמים ולבצע עבודות נוספות. מסופר על חובש שהיה נוטל חלק בכל הקרבות של היחידה, ומסתלק מיד לאחריהם. הוא לא היה רשום בשום מקום, אך לפני כל פעולה היה מתייצב, מארגן את הציוד הרפואי ומצטרף לכוחות. כך זה היה אז: אנשים הגנו על אדמתם. התפתח גם הווי פנימי בגדודי החטיבה. מפעם לפעם היה יוצא לאור עלון יחידתי בן עמוד או שניים, ובתוכו מפרי עטם של חיילים ומפקדים, הנה כמה דוגמאות: אחד מוביל את המחלקה אני חש, שאינו מוביל בדרך הנכונה. אך צעדיו בטוחים, ואילו אני מהסס להעיר את אזנו. מסתבר שאחד נולד בטחן, ושני ספקן. הבטחן, גם אם ידע שהוא טועה ומטעה - לא יתערער בטחונו; הספקן, גם אם ידע אמיתו - לא יחדל להסס. שני מפקדי מחלקות נפגשים בשטח. האחד מטפל בפצוע, ואלו השני סרק את השטח, לראות אם לא נותר איש מאחור. שאר האנשים כבר התרחקו. נסיגה. מבטי המפקדים נפגשים : הבנה. "טוב לדעת שהמפקדים נשארו אחרונים. אני שמח, שגם אתה כאן". אחד מחייך אלי. איני מכיר היטב את האנשים, ואיני מבין משום מה הוא מחייך. אני שואל את הסמל, מיהו האיש. "אינך זוכר? זה שלא רצה לצאת והכרחת אותו". עכשיו ברור לי: הוא שמח שיצא, הוא שמח שהכרחתי אותו. לאחר שהושלמו משימותיה בגליל, מקבלת חטיבת גולני פקודה (בסוף נובמבר 1948) לעבור לחזית הדרום. אומר נחום גולן: "הידיעה על ההעברה לקצה האחר של הארץ, גרמו לרגשות מעורבים. עדיין לא היינו רגילים להעברות-קבע במימדים כאלה בצה"ל, וכן קשה היה להיפרד מאותו מרחב הצפון שבו קמה החטיבה, לחמה את קרבותיה האכזריים ושחררה אותו, ואשר לרבים מאנשיה היה האיזור הזה בית. אך היתה זו הרגשה חולפת בלבד, אשר נמוגה במהרה עוד בתהליך הירידה, וחיש מהר מצאה לה החטיבה בית חדש". במהלך מבצע יואב (15-22 באוקטובר 1948), שוחרר הנגב מן המצור ואולם האויב המצרי לא השלים עם מפלתו והמשיך להחזיק כוחות בשני צירים: ציר עזה - מג'דל (אשקלון), וציר ניצנה-רביבים, בואכה באר-שבע, הישובים באיזור עמדו בפני סכנת ניתוק מחודש. המצרים לא הסתירו, את זממם לשוב ולכבוש את באר-שבע וליצב את קוו ההגנה שלהם על קוו באר-שבע - עזה. אלה היו פני הדברים בנגב כשהחטיבה התוודעה אליו לראשונה. | |||||||||
