| <a target='_parent' href='../show_item.asp?levelId=mainLevel' >ראשי</a> -> -> <a href='hi_show.aspx?id=27960&design=0'>ציוני דרך</a> -> <a href='hi_show.aspx?id=27823&design=0'>ממושבה לעיר נופש וקיט</a> -> <a href='hi_show.aspx?id=27850&design=0'>התפתחות בכיוון יישוב עירוני - כלכלית</a> -> <a>תעשיית היהלומים בנתניה</a> |
| תעשיית היהלומים בנתניה |
ממשלת המנדאט ראתה בעין יפה הקמתו של מפעל לעיבוד יהלומים בארץ ישראל. לשם השגת המטרה התארגנה בבלגיה קבוצה של יזמים בראשות פישר, אולם נראה שלא בשלו התנאים להגשמת הרעיון, בעיקר עקב מחסור בכוח אדם מקצועי. בשנת 1937 נפתחה מלטשה קטנה בתל אביב לליטוש מחודש של יהלומים בעלי ליטוש מיושן. באותה שנה פתחו צבי רוזנברג, יצחק פוקס ואנשל דסקל את המלטשה הראשונה בפתח תקווה. היה זה מפעל צנוע שבו עבדו שלושה אנשים. אווירה של זלזול וחוסר אמון שררה בארץ נוכח הניסיונות לייסד תעשיית יהלומים. המקטרגים הביטו על העיסוק כמקצוע גלותי שמקומו לא בארץ, גם מכשירים, כלים, מכונות, ואנשים מאומנים חסרו וגם חומר גלם לא היה בנמצא. (מתוך: סימונה אידלמן, אפריל 1988, ציוני דרך בתעשיית היהלומים, היהלום - גיליון 120). לאחר השינוי בייעודה של נתניה ממושבה חקלאית לכזו שכלכלתה מבוססת גם על התעשייה, החל מעבר של תעשיית היהלומים לנתניה כתוצאה מתמריצים שניתנו ע"י בן עמי לאחר שיצחק פוקס הגה את הרעיון להעביר את מפעל היהלומים. ב-27 בנובמבר 1939 הזמין בן עמי אליו את רוזנברג ודסקל, בעלי מלטשה קטנה בפתח תקווה, ושכנע אותם להעביר את המלטשה לנתניה תוך שהוא מעמיד לרשותם מגרש ללא תמורה כספי באזור תעשייה הראשון, לא הרחק מבית החרושת "העליון" , כמו כן נתן בן עמי אשראי של 150 - 200 לא"י למפעל ע"מ להקל על ביצוע הבניין של בית החורשת. דסקל ורוזנברג התחייבו להעסיק 20 פועלים תוך שנה מגמר הבניין. (מתוך: ארכיון עיריית נתניה ג, 9, סימול 9781). בעקבות ההסכם הוחל בהקמתו של מלטשת "אופיר", ע"ש ארץ הזהב המקראית. בעקבות המלטשה של רוזנברג ודסקל נפתחו בנתניה מלטשות נוספות כגון, "אבן היסוד" וענף היהלומים החל להכות שורש בעיר. אספקת חומרי הגלם היתה הבעיה העיקרית עמה נאלצו להתמודד חלוצי התעשייה. עובד בו עמי החל, בעקשנות, לשכנע את הסינדיקט בלונדון להזרים חומר גלם ישיר לפלשתינה. במרץ 1940, ערב נפילת ארצות השפלה לידי הנאצים, נחתם הסכם אספקת הסייט הראשון, אשר נשלח במישרין לבן עמי, והוא חילק את האבנים בין המפעלים. בן עמי ידע לנצל את התעשייה הזו. הוא הקים את התאחדות בעלי תעשיית היהלומים, ועמד בראשה. הוא גבה אחוזים מייבוא יהלומים גולמיים, ואחוזים מייצוא היהלומים . הוא ידע ליצור קשר עם הסוחרים, וניהל בהצלחה את המסחר. (מתוך:ד"ר חיים בן עמר, 1992, נתניה עירי, הוצאת המחבר) במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות שיתוק תעשיית היהלומים במערב אירופה (בעיקר במרכז היהלומים בבלגיה) הואץ קצב הפיתוח של תעשיית היהלומים בנתניה. עם נפילת בלגיה בידי הגרמנים הופנה לנתניה זרם של חומרי גלם לתעשיית היהלומים ע"י הסינדיקט בלונדון, דבר שהחיש את פיתוח הענף והעלה את מספר המועסקים מ 200 בשנת 1940 ל כ 5000 עובדים בשנת 1945. תוספת העובדים לענף באה בעיקר כתוצאה מפליטת כח האדם מענף הפרדסנות עקב הפסקת הייצוא ושיתוק הענף כמעט לחלוטין במשך שנות המלחמה; כמו כן הגיעו לנתניה פועלים מחוסרי עבודה מכל הארץ ובעיקר דתיים מירושלים. עם תום המלחמה, קמו לתחייה המרכזים הישנים של עיבוד היהלומים וחל משבר בתעשיית היהלומים בנתניה, בדומה למשבר שפקד ארצות אחרות שבהן פרחה התעשייה בשנות המלחמה (קובה וברזיל). (מתוך: שמואלי, אבשלום וברור, משה, 1982, ספר נתניה, הוצאת עם עובד). כתוצאה מהמשבר נגרמו פשיטות רגל, וכתוצאה מכך הוחלט לסגור את המפעלים עד יעבור זעם. ערב הקמת המדינה הגיע לשיאו השפל בתעשיית היהלומים בנתניה.
| |||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||
