מפרי עטו

אמרות והגיגיםרוח האדם לעולם - אחד
מעל לכל הבדלים ומחיצות שנוצרו בהיסטוריה ע"י תהליכי התבדלות לאומית וסוציאלית קיימים תכונות וערכים אנושיים כלליים, קניני רוח שלא בהתפתחות מסוימת של הרוח יסודם אלא במהותו של הרוח. לפעמים היו בני אדם מפתחים קנינים אלה, ואחר אלפי שנים היה על צאצאיהם לעמוד להשתאות לפלא הגדול, כיצד בתוך מסגרות תרבותיות רבות ושונות אחת מחברתה תכלית שנוי יש תופעות, ואף שלשלות תופעות, מקבילות, הנובעות תמיד מתוך טיבו של רוח האדם, שהוא לעולם - אחד.

על צער האדם ועל ביטויו בקינה
שלא כרגש הבושה, שהוא בודאי אנושי מובהק והוא המבדיל אדם מבהמה, לא נוכל לומר על הצער שאין יסודו רחב יותר מרגש אנושי; כל אחד ואחד מאתנו נתקל בכמה תופעות של ביטויי צער אצל בעלי חיים שונים, אבל זאת נוכל לומר בבטחה; רגש הצער האנושי מעלה עצמו על ידי ביטויו התרבותי-האנושי למדרגה גבוהה, למדרגה אנושית. הביטוי התרבותי הוא, בכלל, סגולת האדם בלבד, ובאמצעותו יכול אדם להעלות רגשי לבו של רגע זה אפילו למדרגת הנצח.
והביטוי התרבותי לרגש הצער היא הקינה.
מהו יסודה של הקינה - הרי זה מן המפורסמות; צער גדול על מקרה אסון, כשלון או מות זה מוצא לו ביטוי ביצירה. אחרי שאדם בוכה הוא מבכה.

מלים מקודשות
יש מושגי יסוד בעולמנו שהם שורש הנשמה ואנו דבקים בהם בכל ליבנו. אותם לא נחלל בעד כל הון שבעולם, ואף את המלים המציינות אותם אנו מקדשים: חילול קודש הוא השמוש הפרוץ בהם בשווקים ובאזנים זולות.

שליחות ליום המחר
יש גם שליחות אחרת, שליחות ליום המחר, והיא העיקר. מחר יתפרצו לארץ מיליוני אחים הלומי סבל ורצוצי גורל, מחר ינהרו המוני ישראל למולדת, ותפקידי בנין עצומים יעמדו לפני הכח הבריא שבישוב, תפקידים שכמותם עוד לא העמידה הציונות לפנינו

אם יקרני מה...
מה אני כותב ברשימות אלה?
אם יקרני מה, יפשפשו בין נירותי ומסתמא ימצאו את הרשימות הללו ויאמרו לפרסמן, שהרי יכולים אנשים לטעות ולחשב שהם קטעי יומן (אעפ"י שאין הדבר כך). לכן אני רושם רק אלה ממחשבותי הניתנות להתפרסם מבלי כל מעצור מפאת הרמה או מפאת זה שהן סודותי העמוקים ביותר ואינן יכולות להתפרסם.

מתוך "אמרות והגיגים" לשמואל קופמן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | באחדות - גבורהעל רעיון זה נוסדה כל חברה, מן המדינות הגדולות ועד מפלגות קטנות ועד חברות-כיתה מצומצמות שבמצומצמות. כי רעיון זה הוא לא רק נכון ואמיתי, אלא גם טבעי בהחלט ודבר שבהרגשה לא פחות מדבר שבשכל.
וכל רעיון כללי שהוא טבעי ומובן ותפיסתו טבעית ומובנת אפשר למצוא את עקבותיו בעבר הרחוק, בחיים הפרימיטיביים ביותר של האדם באשר הוא אדם. כשהאנושות מאמצת כיום את עיניה, העששות מעשן אבק שריפה, מרתמיות ומאבק דרכים עקלקלות, וכשהיא מתאמצת להחדיר את מבטה לתוך ערפילי העבר, היא יכולה להבחין בחברות בני אדם החיות חיים קומונליים. והדבר הוא פלא; בני אדם קדמוניים, שהם, לפי השגתנו כיום, בלי אמצעים וכח שכלי, מתאחדים לשם חיים בחברה משותפת, שאיננה בלתי מרכבת ופשוטה מכל וכל; מה הניעם לכך? מה הגורם? על מדוכה זו עמדו רבים בהשתדלם לתת תשובה שהיא אמיתית ומניחה את הדעת, מהם פילוסופים, אנשי מחשבה, מהם מדינאים, אנשי חברה, מפורסם ביחוד הוא הויכוח שניהלו בתחילת המאה ה-XVII שני הוגי הדעות האנגלים ג'והן לוק ("על הפוליטיקה") ותומס הובס ("לויתן"); דעת הובס היתה כי בני האדם התאחדו לשם חברה, כי הרגישו שלחברה יש כח מיוחד וגבורה מיוחדת, ובדרך המלך של החברה קל יותר ללכת מאשר בנתיב הצר שכל פרט ופרט יכול לפלס לעצמו, ולוק אמר כי אין גורם אחר מאשר נטייה טבעית ובריאה לחיי חברה, שבהם חיי האדם. הפסק האחרון בוויכוח ניתן אלפים שנה לפניו, בקירוב, לדעת לוק; הלא כה אמר אריסטו היווני:"האדם הוא חי חברתי" - כן, אבל מה גרם לכך? הוי אומר: שוב, אותה הרגשה עמומה של 'באחדות-גבורה', הקיימת גם אצל חיית השדה היוצרת חברת עדרים עם מנהיגיהם.
והוגי הדעות בתקופה היוונית נאחזו ברעיון זה וכבר הם ראו אותו כיסוד מוסד לחיי כל מדינה בריאה. אפלטון ב"קריטון" שם בפני סוקרטס רבו את הרעיון, שהמדינה, מכיון שהיא אחדות של פרטים, יש לה כוח מיוחד שאינו בנמצא כלל אצל כל פרט מפרטיה, ובכוחה זה הריהי שלטת הכל אחד מאלה הנכללים בה ויכולה לכפותו שיעשה כרצונה. הרומאים אף הם הכירו שראשית חכמה בהכנעת האויבים - שבירת גבורתם איחודם. מכאן פתגמם הציני - הפרד ומשול.
עמנו, העם היהודי, נמצא במצב מיוחד במינו מבחינת איחודו-גבורתו. יש לציין שבחיי הרוח של עמנו שלט רעיון האיחוד וקרבת הלבבות, ומשום כך הגענו למה שהגענו, בעוד שבחיי המדינה והחברה שלטו תמיד נגעינו הישנים; איבה, קנאה, שנאת חינם, זה פירוד הלבבות, ואם רצונכם בכך - תוכלו לראות בזה את מקור הטרגדיה הלאומית שלנו ושורש מצבנו העלוב והמוזר כיום.
9.11.1942

מתוך "שמואל קופמן - מבחר כתבים"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | עם ישראללפני כמה אלפי שנים היה העולם רק המזרח הקרוב. כל העולם היה אז אלילי. כל ברך וכל קומה השתחוותה לבעל, לעשתורת, לכמוש ולשור הקדוש. דור עבדים מרי נפש גדל אז במצרים, בני בניהם של אברהם העברי. הנביא הגדול משה חזר וקרא ברמה:"ה' אלוקינו ה' אחד", קריאת האבות. דור העבדים יצא ממצרים ומשה בראשם בדרכם אל ארץ אבותם, בהתעתדם להיות גוי על אדמתו. ובדרך, במדבר, קרה הדבר הגדול; ישראל קבל בחורב את תורתו.
דורות עברו, ישראל התיישב על אדמתו, אחר כך רדו בו גם עמים אחרים... בכל פעם שעזב ישראל את תורתו ונעשה גוי אלילי ככל שכניו, כבשוהו עמים אחרים, גוי נבל הכעיסם.
ומהי תורת החיים של ישראל? במה גדול היה כוחו בתורה? - התורה היא תורת צדק:"לא תהדר פני גדול", "ודל לא תהדר בריבו". כל המלכים הטובים שהלכו בחוקות התורה צדק, צדק רדפו. על מאזני צדק נצטווינו חמורות. התורה היא תורת חסד. "אחרי רבים להטות" - אבל "וגר לא תונה", "אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו" - כל אלה יכולים להראות את רגש הרחמים שהיה נטוע בלב אבותינו.
וכשפשעו בני ישראל בעקרונות הצדק והחסד, קמו נביאים שהוכיחום בשבט פיהם. לא שמעו המורים להם, ואכן גלתה יהודה, קרב לבוא עתה וימיה לא נמשכו.
ישראל, הצדיק העולמי, עומד בתפילה לפני אלהי עולם ואומר, שגם הגוי אשר יבוא להתפלל במקדש, ישמע אלהים תחינתו, ודמעתו לא תשוב ריקם. "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים... ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה... אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכי ונלכה באורחותיו".
ואנשי הנצרות, אשר על ברכי היהדות יולדה, קמו, ובאכזריות חמה לחצו את ישראל.
רוח ישראל לא יכול לראות במאכל ישראל אף טיפת דם בהמה, והנה קמו זדים אשר טפלו עליו אשמת רציחת ילדים לשם הדם, שיושם, כביכול, במצות של פסח. לשקר זה האמינו מאות מיליוני "נאורים" בעולם. וגם עתה אצל האומות המתקדמות בתבל יש למצוא אמונות קדומות כאלו.
יפה מאוד אמר ש. ברנפלד ז"ל:"חכמי אומות העולם, יש מהם אומרים:'ישו לא היה ולא נברא אלא משל היה', ויש מהם אומרים:'ישו היה', אך אפילו אלה הכופרים בישו, מודים שישראל צלבוהו",עכ"ל.
כך עומד לו ישראל סבא מאות שנים רבות, לפניו עוברים במהירות דמויות גויים, עם רב ומנהיגיהם. רשע זה שולח ידו להכותו, רשע זה חורש על גבו, כולם נופלים. פרעה, נבוכדנאצר, המן, אנטיוכוס, הרקליוס... ניקולאי, כולם חלפו ואינם, כחלום רע.
נקווה שמצאנו את הפתרון הסופי בארץ ישראל. פדויי ה' ישובון, ששון ושמחה ישיגון ונסו יגון ואנחה.
חבור סיום
בבית החינוך, ירושלים
ו' בתמוז ת"ש

מתוך "שמואל קופמן - מבחר כתבים"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | מצרור מכתביועין חרוד, 6.3.1947
זהרה אהובה,
פרחת לך - ואינך. את ילדך שחזר מהמסע השארת נעזב לנפשו ולגעגועיו ואת ביצעת מסע משלך לירושלים להמון זמן. מהמון זמן זה הנה עברו עד עתה כעשר שעות בלבד.בשבילך היו שעות אלה שעות נסיעה נוחה ומעניינת, פגישה עם הבית, הכרת הסביבה החדשה, התרוצצויות שונות, בקיצור: שעות שיש חפץ בהן ועניין לענות בו. אבל בשביל הילד שהשארת בעין חרוד הרחוקה הספיקו כבר עשר השעות הראשונות להיות קשות ללא נשוא. והן היו קשות במיוחד מפני הרמז הברור מאוד, המדכא מאוד, שבהן עשרות על עשרות השעות שתבואנה...

שלום רב לאבא, לאמא, ולעמוס ולאבא שלי!
יום ו', שעה 2 אחה"צ
רק כתבתי את התאריך והנה שמעתי קול קורא בשמך. יכולתי להאמין באושר המקווה. אבל את היא זאת. אני שומע את פעמיך הממהרים לאוהל. לא אצא לקראתך פן לא אכלא רוחי. זהרה'לה, אין ילדה כמוך בכל העולם!!! ואת שלי!!! ואני שלך!!! בואי ילדתי...

עין חרוד, 24.3.1947
אבא יקר,
אשר לשחרור, אין כאן בינתיים סימן וצל של סימן להתקרבותו. שומע אני שבמחלקת החינוך 'רגשו הגויים', שמקימים שם סערות ומהומות ואיומים ואולטימטומים. אחת ידעתי: כל אלה סופם שיסתיימו בלא כלום, שהרי כל אימת הסערות גדולות מדי, התוצאות קטנות מדי. ולא זו בלבד, אלא הדיחוי המתמיד עצמו דיו שיבטל את כל סיכויי להצלחה בבחינות. כל יום נוסף כעת הוא יום דחיה נוסף, וכל יום דחיה נוסף - והרבה הרבה סיכויים יקרים הולכים לעולמם.

עין חרוד, כ"ד בניסן תש"ז
ברוריה יקרה,
לבואך שאנו מצפים לו הקדמת בשורה טובה שלא העזנו לצפות לה, לפחות לא בהקדם כל כך ולא בצורה כה שלמה. מאוד שימחנו מכתבך שהגיע היום ובשורתו אשר איתו; עתידה היא להיות - כך אנו חשים - פתח לקשרים חדשים וברוכים במשפחה. וכך אנו, זהרה ואני, מחכים, מקווים ומעודדים, ליום בואך ואחריו ליום נסיעתנו.
אמנם, למי שחי עם הארץ את כל ימי הרעה משנות מאורעות הדמים ועד הנה לא קלה המחשבה על עזיבה לעת כזאת, כשם שלעומד מן הצד ורואה את המתרחש פה מרחוק לא נוחה המחשבה על נסיעה ארצה כרגע. ואם שנינו מחכים לנסיעה, הרי זה משום שאנחנו יודעים שלא לנכר אנו יוצאים; לארץ זרה, אבל לבית.

מתוך "שמואל קופמן - מבחר כתבים"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח