| <a target='_parent' href='../show_item.asp?levelId=mainLevel' >ראשי</a> -> -> <a href='hi_show.aspx?id=20406&design=66'>מפרי עטה</a> -> <a>אמרות והגיגים</a> |
| אמרות והגיגים |
... מדברת אני על הפסקת הכתיבה, אך אני מדברת אחת, וידי לוקחות עוד נייר וממשיכות בכתיבה. האם גם בך מורדים אבריך? הלשון והמח רוצים אחת, הידים רוצות דבר שני, והרגלים הולכות ועושות דבר שלישי. אני, כלומר המוח, והלשון, שהיא שולחת פקודות לעט, רוצים להפסיק וללכת לישון. העט והידים רוצים לכתוב, והרגלים רוצות לקום וללכת להביא נייר נוסף לכתיבה. עכשיו תאמר לו: מי כאן אני? הראש, הלשון, הלב, היד או הרגל? שאלה זו התעוררה בי לפני זמן רב מאוד, ולא מצאתי פתרון. במה כולל האדם את האני? הרי לכל אבר מאבריו הוא מוסיף את מילת הקנין "שלי" - אך של מי? של מי היא היד? של מי הרגל? של מי הנפש, המח? "שלי", "של אני". אך של מי? החשבת פעם על שאלה זו? חשבתי, עד שראיתי שאין מוצא, ועזבתיה. מתוך "אמרות והגיגים"/זהרה לביטוב מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | הסתכלויותזכרונות לכל גיל זכרונותיו הוא. ונעים לחטט בעבר, אף על פי שהוא קצר. מה עושה כעת השני? מענין לעתים לראות מרחוק מה עושה ברגע זה השני. בכלל, הרי כל אדם חי כעת את חייו, חושב את מחשבותיו. מישהו בוכה כעת, נמצא במצב קשה. מישהו צוחק, עליז. ומישהו סתם כך, מוזר. לא. לא מוזר. אך בכל זאת. העבודה והמנוחה מדוע לא נברא העולם להיפך: שבשעות העבודה יהיה שמח, והחופש והמנוחה יהי דבר הכרחי? בצורה כזו היתה נפתרת שאלת העצלנות בעבודה... האפשרות להחליט האפשרות להחליט - זה מה שמקשה ושדורש ותור מרצון ולא מאונס. (ולמעשה הרצון הזה אף הוא מאונס - לא חשוב בגלל מה: אם בגלל תנאים שהזמן והמקום גרמם או סתם כך) מתוך "אמרות והגיגים"/זהרה לביטוב מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | על כתיבהאין אני כותבת דרך אגב, אני כותבת דרך הראש, ולפעמים גם דרך הלב; פעמים גובר זה ופעמים גובר משנהו. ולפעמים שניהם משתלבים, כך שלא כל המכתבים שווים. לעתים אין העט נשמע. בכלל רבנו קצת בזמן האחרון. והוא רגז עלי. ראשית, הרחיב את אפו, ושנית אינו כותב מאליו. נגד מעשהו הראשון יש עצה, נתתיו לאבא לתיקון, אך נגד שהשני אין. עתה אני כותבת בעט אחר. והוא עוד לא רגיל, ונקווה שאשוב לכרות ברית שלום וידידות עם עטי הישן כשיחזור מהתיקון. בלי להרגיש נסחף עטי בכתיבה. כנארה נעלב שכתבתי כי אינו נשמע לי ורצה להוכיח את ההיפך. עתה כבר הוא רץ ומושך אותי, אך אינני יכולה. השפעת המלים היפות משום מה יש רצון לכתוב מלים יפות ורמות דוקא בשעת דכאון ומרירות. תאמר: המלים ריקות הן? ובכל זאת: בשעה שהן יפות אתה הולך שבי אחריהם, יש להן כח השפעה עצום, כח שעלול לעורר ולהפעיל, ולעתים - להרוס ולהמית כליל. כיוון שהכל רוצה להאמר בבת אחת, אי אפשר לומר כלום. פשוט קצת להיות יחידה - ומיד צפים ועולים דברים ורוצים להעלות ולהחשף. מתוך "אמרות והגיגים"/זהרה לביטוב מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | |||||||||
