<a target='_parent' href='../show_item.asp?levelId=mainLevel' >ראשי</a> -> -> <a>רשימות לזכרה</a> |
רשימות לזכרה |
הנפש הזכה כבדולח, אשר חשך עליה עולמה בטרם נבקע שחרה, הנפש האוהבת שזכתה לאהבת פלאים רק לשנתיים מצומצמות בחייה, אשר לא השלימה לרגע עם אובדן אותו פלא, עלתה למרום ולא שבה. אלינו לא שבה, אל הוריה האומללים, אל אחיה האוהב, אל חבריה ומוקיריה, ואלי, אשר נתיתמתי שבעתיים. רק אליו שבה, אל יחידה - אל עולמה הלכה, שהוא רק הוא עולמה. העולם נדלדל בנפש יפה שאין חזונה נפרץ בחיינו. אך לה לעצמה מצאה רק עתה פורקן וגאולה. הייתי עד אלם, ודאי יחיד, ליסוריה וללבטיה. ניסיתי להשיבה אל החיים ולא הצלחתי: לבה היה סגור לנחמה, ואף לאהבה. היא לא חיפשה לה אלא מעבר אל מעבר לגבול, והנה מצאתו, את המעבר הזה. שמואל אשר יצא לבקש את החיים ומצא את המוות. זוהרה ביקשה את המוות, מדעת, והשיגה את מבוקשה, שלא מדעת. לולא באה סערת 'המאבק' לחיינו היו שניהם ביחד ושניהם זורעים אור על כל סביבותם. ולולא באה סערת ה'מלחמה' היתה היא לפחות ניצלה, שבה אל החיים ומגיעה אולי ליצירה ברוכה מתוך צערה העמוק. עתה אבדנו, אבד העולם, את שניהם. אנה אוליך את אלם אבלי? ואתם בני, ברוריה וזליג, אשר אהבתם אותה מנפשכם, איך תעמדו בצער זה - לאחר שטיפחתם תקוות כל כך נעימות? יהודה אבן שמואל, בימי ה"שבעה" מתוך "זהרה לביטוב חייה וכתביה" מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | זהרההצניעות יותר משהיא מידה ישראלית היא תורה ישראלית - אידאה, שאיפה, געגועים - געגועי הדורות המפוארים ביותר, שהוד קדושה חופף עליהם. צניעות זו זהרה השיגתה. היא השיגה אותה לא כמתנת אלהים בלבד, אלא כמתנה שניתנה לה לשמרה עליה בקנאה, בתבונה, בתפארת - במאבק עם הדור, עם בני גילה, בני סביבתה, בני חינוכה, בני עולמה. יש להדגיש: מאבקה היה קשה, כי היא לא באה מעולם זר לבני סביבתה. לא היה כל צורך, לא פיסי ולא רוחני, להסתגר בעולם מיוחד במינו. לא היה לה צורך חברתי לבנות סביב עצמה חומות מגן. אדרבה: החברה קיבלה אותה בזרועות פתוחות, בידידות ובהערצה, הכרה בהצלחותיה. וידוע עד מה הידידות מפתה וההצלחה משחדת. זהרה לא נתפתתה, לא קבלה שוחד. הצניעות הזירה אותה משכרות ההצלחות. יחידה עמדה, בבדידות, בעולם נעורים מפתה; יחידה עמדה בכוחה המלא והנורמלי מול מושגי החיים של חבריה ולא קבלתם. גדולה בזכיה, במתנת הצניעות שקבלה. אך גדולה מזו: היא ידעה לטפח אותה טפוח שאין משלו בחיי נערה - בת חברתה. צניעות זו היתה בנפשה של זהרה לפני שהכירה את שמואל. היא הביאתה אליו בחייו. היא הביאתה אליו אל הנצח. יסוד אחר בנפשה - יסוד הבניה. היא בנתה עצמה. יום יום בנתה עצמה - במסתרים. לא היו תהפוכות בחייה. היתה בהם, בתפארת הנעורים, בניה בבד, בניה עקבית. עבודת נמלים במתח נפשי אין להעריך שיעורה. כמה כוח נפש דורשות ההתמדה - בתמורות הגילים - והנאמנות לענין האחד, לה"אני". זהרה, שכוון דרכה היה תמיד פנימה אל עצמה - "כל כבודה בת מלך פנימה" - אף במר יאושה לא השתנה אצלה הכוון. גם בשעה שנפשה נטרפה בסבלה בכתה על שנסתה לברוח מעצמה והצטערה על שנסעה לאמריקה. כי היתה בה, בנסיעה - בריחה. היא לא רצתה לשבו ארצה לפני המועד - שמא יש גם בשיבה המוקדמת בריחה מסבלה. היא אהבה את אביה, חששה לצער את אימה, הוקירה, הוקרה נוגעת עד הלב, את "אבי שמואל" - אף על פי כןלא שינתה את הכוון, אם כי יקריה לא הסכימו לו. היא הלכה בדרך אל עצמה. אמר לה ה"אני" שלה שעליה להתגייס לטיס - התגייסה. אציין שניים מכלי בניה של זהרה - העט והפיסיקה. אין העט - שיחס מסתורי לה אליו, מאז נטלה אותו בידה, בשחר ילדותה, לכתוב יומן, ועד לתקופת חייה האחרונה, אלא בונה נפשה. העט שלט בה: נפשה שלה מבקשת להתבטא לא על מנת לפרוק מעל עצמה גודש של התרחשויות, כי אם כדי להסתכל באספקלריה שלה וללמוד את עצמה. זהרה דברה כל העט כעל מושל נחמד. דברה עליו בחיבה, במרחק כלשהו, כאותו צייר המצייר את תמונת עצמו ונסוג אחור להסתכל בה - באמות ידיו, ובעיקר - בנשמת דמותו. הכתיבה ביומן, כתיבת מכתבים אל חבר, אל המשפחה, אל תמר, לא לשם ספרות היא באה (הגם שדעתה הפנימית היתה אולי שונה מזו), אף הביטוי אינו מטרה. היא ציוני דרך - סימני בדיקה של טיב הבנין. היתה זו הבהרה שהבהירה לעצמה את עצמה. דרך כתיבתה ורוב כתיבתה מעידים כל הבניה העצמית. על כן לא נתפסה לכתיבת שירים או סיפורים, אלא פה ושם, לא ימנה כוחה ביצירה אמנותית, שכן כל יצירה - עם היותה ביטויו של האמן - מכוונת היא אל החוץ, אל הקורא. והנה כלי הבניה האחר, שקבע את גורלה - הפיסיקה. חלשה היתה בפיסיקה, לא אהבה אותה - כך פסקה, טענה כל הימים - מראשיתם ועד אחריתם. מגמתה היתה הומנית. חיבבה את הספרות - הרבתה לעסוק בה, ובמובחר ובתבונה ובבקורת אמיתית, בקרה בהצגות ובסרטים - שמעה מוסיקה; רשמה רשימות בהירות ועמוקות, הדריכה בספרות, עוררה לקריאה. אף על פי כן הלכה אל המגמה הריאלית. על שום מה? היא עצמה היתה תוהה על כך. ההולך בעקבות זהרה, בעקבות התלבטויותיה, בעקבות אור אהבתה הגדול, העוקב אחרי נאמנותה הבלתי מעורערת בכל האקלימים לבחיר לבה אחרי מותו, האם יתפלא על שהלכה בעקשנות אל גורלה? היא לא יכלה לחיות בלא שמואל. לא שובו היה אשליה, כי אם המשך חייה בלעדיו. מלחמת השחרור, האבדה שאבדה בה את מיטב חבריה - רק זרזו את הליכתה. היא תהתה, שאלה מפי ברוריה פתרון לחוק אחד בפיסיקה, שלא הבינה את בסיסו התיאורטי - חוק הפגישה לאחר הפירוד:"שתי פרודות אויר או נוזל הפוגעות בגוף ונפרדות על מנת לעבור אותו חייבות להפגש בקצהו השני באותו רגע ובאותו מקום בלי להתחשב עם ארך הדרך שעל כל פרודה לעבור". היא עצמה ענתה על השאלה. חייה ענו עליה. לא ארכה הפרידה מיקר נפשה. היא נפגשה עימו בקצהו השני. שרגא קדרי (שיחה בבית הורי זהרה ביום כ"ד תשרי תשי"ד, יום הולדתה של זהרה) מתוך "זהרה לביטוב חייה וכתביה" מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח | ספר זהרהאין ספק, כי כשרונותיה היו יוצאים מגדר הרגיל. היתה לה זיקה גדולה למדע, לשירה ולטבע, אך קסמה היה בזה, שהיתה נטועה בלב העולם. שאהבתה היתה שונה מאהבה אחרת. שמסירותה לא ידעה מעצור. היה זה כושר לקרבן וצמאון לקרבן. באישיותה נתגלם כל סער הרוח, כל אי המנוחה של דורה, דור שספג את האור של הראשונים והוסיף עליו משלו. דור "ראשון לגאולה" וגם ראשון לחבלי הגאולה. כשרונה הספרותי לא היה כשרון לסתם כתיבה, כי אם להביע אגב שיחה בכתב עם הנפשות הקרובות לה את חוויותיה העמוקות. במקום אחד היא כותבת:"לצערי, איני כותבת דברים יפים, אף לא רמים. כותבת אני דברים שכיחים". ולא ידעה כי "דברים שכיחים" אלה לא היו שכיחים, והיה בהם גם יופי, גם רוממות. וכמה כאן פזורים דברי חוכמה, תיאורי הוי, ציורי נוף (הסתו, השלג, שמראהו הרנין אותה ביותר, עד כי התפלאה שאינו משנה את רוח הבריות). בעצמה בעלת נפש גדולה, טראגית, שמחה לראות (בהיותה באמריקה) את רבבות העמלים, שחייהם קשים, ובכל זאת הם "יודעים להתנער" (אלה ש"יש בהם אותה הקלות, שאנחנו חסרים אותה כל כך. לא קלות הדעתת, לא קלות המחשבה, אלא אותה הקלות שמאפשרת להם לאנשים לחיות"). ואמנם מגע עם הטבע, ע אנשים אהובים עורר גם אותה. וכמה אהבה, כמה "קלות" נושמים מכתביה לאנשים הקרובים לה! אכן לא היתה זאת קלות המאפשרת לחיות. ורק שבנפש העשירה שמור תמיד גם אור לא צפוי. והיא שהתהלכה בנפש שרופה, למן היום שאבד לה יחידה, היתה קשורה בנפש האנשים האהובים לה - ביחוד באלה שהיו קרובים לו. היא לא חפצה גם אז בחיים בטלים, נטולי תוכן. אבל היא הוכשרה עוד לתת את חייה, ולא לקבל דבר מהם. היתה זאת נשמה גדולה, ומי שראה פעם את הנערה, לא שכח את הפנים המחוכמים, העינים העמוקות, המרוכזות, את העצב הרב, שלא חפצה להיפרד ממנו. היא חפצה עוד לתקן מה, ביקשה למלאות את חייה המרוטשים, אבל בעומק הויתה נמשכה אל זה, שבלעדיו לא היה טעם לחייה. ספר יחודי במינו, ביגונו, בעושר הנפש הצרורה בדפיו. יעקב פיכמן "דבר השבוע", י"ג ניסן, תשי"ב מתוך "זהרה לביטוב חייה וכתביה" מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח |